והוא אמרו יתעלה: "שבעת ימים תקריבו אשה לה'" (ויקרא כג, לו) .

והיא המצווה שנצטווינו להקריב מנחת שעורים ביום ט"ז בניסן, ונקריב עמה כבש בן-שנתו לעולה. והוא אמרו יתעלה: "והבאתם את-עמר ראשית קצירכם אל-הכהן" (שם שם, י).

ומנחה זו היא נקראת: "מנחת בכורים", ועליה הרמז באומרו יתעלה: "ואם-תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל" (שם ב, יד)

ולשון המכילתא: "כל אם ואם שבתורה-רשות, חוץ משלושה שהן חובה, ואחד מהם הוא: ואם תקריב מנחת בכורים". אמרו: "חובה אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: תקריב את מנחת בכוריך-חובה ולא רשות"

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו כולם בשלמות בפרק י' ממנחות.

עם הקורבנות הכתובים שהם באים בגלל הלחם ביום עצרת הקבוע, ולהקריב הקורבנות כמו שפרש הכתוב בויקרא, ואוכלים הכהנים שתי הלחם אחר הנפתן עם כבשי שלמים. והוא אמרו יתעלה: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים" (ויקרא כג, יז) וכבר נתבאר בפרק ד' ממנחות שקורבן זה הבא בגלל הלחם חילוק ממוסף היום ושזה אינו זה.

וכבר ביארנו את זה באור מספיק במסכת מנחות, וכל דיני מצווה זו כבר נתבארנו בפרק ד' ופרק ה' ופרק ח' ופרק י"א ממנחות.

וזהו מוסף שמיני עצרת ומה שחייב אותנו למנות מוסף זה בפני עצמו, נבדל מכל ימי סכות, הוא שהכלל אצלנו: שמיני עצרת רגל בפני עצמו.

ובפרוש אמרו שהוא "רגל בפני עצמו, קורבן בפני עצמו" הנה זו ראיה שקרבנו חלוק. וזה פשוט בתכלית הפשטות.