הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
מתוך האתר he.chabad.org
יום רביעי ד כסלו ה'תשעה / 26 נובמבר 2014

המצוה היומית

המצוה היומית

N317, P178

דוא"ל

המצווה השי"ז

האזהרה שהזהרנו מלקלל איזה אדם מישראל, והוא אמרו: "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד). ושמע ממני מה הוא עניין אמרו: חרש. כשהנפש מתעוררת להנקם מן המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון, לא תחדל להתעורר עד אשר תעניש את המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון; ורק כשתענישנו תשוך אותה ההתעוררות ותעדר אותה הצורה מן הדמיון.

יש שתענישהו בקללה ובזיון בלבד ותשוך, בדעתה את ערך הנזק שיגיע למזיק באותם הדברים ואת בושתו בהם.

ויש שהדבר הוא גדול יותר ולא תשוך אותה התעוררות עד שיושמד כל רכושו, ואז תשוך, בדעתה את ערך הצער שהגיע לו באבדן רכושו.

ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך, עד שתענישהו בגופו במיני מכות וחיסור אברים.

ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך אותה ההתעוררות, עד שיקח את נפש המזיק וישמידהו מן המציאות - וזוהי התכלית.

ויש שתהיה התעוררות הנפש מועטת מכדי בקשת עונש המזיק מחמת קלות חטאו, עד שתשוך בצעקה וכעס עליו וקללה - אפילו לא ישמע אילו היה נוכח שם.

וזה מפורסם ממעשי בעלי החמה והכעס שנפשם שוככת בשיעור כזה בחטאים הקלים מאד, אע"פ שלא ידע החוטא על כעסם ולא שמע קללתם. והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה, שאסרה קללת אדם מישראל, היא: אם הוא שומע את זה, מחמת הבושה והצער המגיעים לו;

אבל קללת החרש כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר - לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס.

וכך מצאנו בעלי הקבלה [ש]הביאו ראיה לאסור קללת כל אדם מישראל ממה שנ': "לא תקלל חרש".

ולשון ספרא: "אין לי אלא חרש, מנין לרבות את כל האדם? ת"ל: 'בעמך לא תאר', אם כן למה נאמר: 'חרש'? מה חרש מיוחד שהוא בחיים; יצא המת שאינו בחיים".

ובמכילתא: ",לא תקלל חרש' - דבר הכתוב באומללין שבאדם".

ומה שאמרנו לוקה -בתנאי שיקלל בשם, וכן אם קלל עצמו - לוקה.

הנה נתבאר לך שהמקלל את חברו בשם - עובר בלאו אחד, והוא אמרו: "לא תקלל חרש"; והמקלל איזה דיין - עובר בשני לאווין ולוקה שתים; והמקלל נשיא - לוקה שלש.

ולשון המכילתא: "אני אקרא 'נשיא בעמך' אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ומה ת"ל: 'אלהים לא תקלל'? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו: יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים. בן נשיא שקלל את אביו - חייב עליו משום ארבעה דברים: משום האב, ומשום דיין, ומשום נשיא, ומשום 'בעמך' מכל מקום".

הנה נתבאר מה שהזכרנו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ד משבועות.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

המצווה הקע"ח

הציווי שנצטווינו למסור עדות לפני הדיינים על כל מה שאנו יודעים, ין שיש בכך משום אבוד למי שמעידים עליו, או הצלת זה שמעידים לו בממונו או בנפשו, חייבים אנו להעיד על כל זה ולהודיע לדיינים מה שראינו או שמענו.

וכבר הביאו ע"ה ראיתם על חיוב העדות ממה שאמר יתעלה: "והוא עד או ראה או ידע" (שם ה, א). והעובר על מצווה זו- והוא הכובש עדותו - חטאו גדול. והוא אמרו יתעלה: "אם לוא יגיד ונשא עונו" (שם). וזהו דבר כללי.

אך אם העדות שכבשה היא עדות ממון ונשבע עליה העד תוך כבישתה - חייב קורבן עולה ויורד, כמו שבאר הכתוב (שם שם, ה-י) ולפי התנאים הנזכרים בשבועות.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסנהדרין ובשבועות.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

השבוע באתר HE.CHABAD.ORG