מתוך האתר he.chabad.org
שבת כז אב ה'תשעד / 23 אוגוסט 2014

תניא

תניא

אגרת הקדש, אגרת ח'

דוא"ל

אגרת הקדש, אגרת ח'

ח. "זורע

צדקות, מצמיח ישועות". -

מלשונות סדר התפלה. הנה מה שכתוב לשון "זריעה" במצות הצדקה, וכמו שכתוב בפסוק: "זרעו לכם לצדקה כו'", -

ומסיים: "קצרו לפי חסד", שיקצרו את פרי הזריעה לפי מדת החסד, יובן על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, -

ר' אלעזר נתן פרוטה (צדקה) לעני ולאחר מכן התפלל, דכתיב: -

שכן, כתוב: אני בצדק אחזה פניך". פירוש, -

מה שהוא קורא לתפלה "אחזה פניך", ומדוע זה דוקא על ידי ההכנה של צדקה, כי גילוי אלקותו יתברך המתגלה במחשבתו של אדם וכונתו בתפלתו, כל חד לפום שעורא דיליה, -

כל אחד לפי שיעורו, הוא בתורת צדקה ו"חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו כו'". -

שמאירה ויורדת מהעולם העליון לעולם התחתון התגלות אלקית על יראי השם, כלומר, שאור ה' אין-סוף ברוך-הוא המאיר למעלה בעולמות עליונים, בהארה רבה בבחינת גילוי רב -

בכמות, ועצום, -

באיכות, עד שבאמת -

הנבראים שבעולמות העליונים, הן בטלין במציאות וכלא ממש חשיבי קמיה -

שהם חשים בביטולם ואיך שאין הם נחשבים לכלום לגביו יתברך, ונכללין באורו יתברך, והן הן ההיכלות עם המלאכים והנשמות שבהן, המבארים בזהר הקדוש בשמותם למקומותם בסדר התפלה שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה, -

בסדר התפלה מרומזים ההיכלות והמלאכים והנשמות שבהם, הנה משם -

מההתגלות האלקית המאירה בהם בעולמות העליונים. מאיר האור כי טוב לעולם השפל הזה, על "יראי ה' וחושבי -

מתבוננים ב- שמו", החפצים לעבדו ב"עבודה שבלב זו תפלה", -

הנקראת "עבודה שבלב", וכמו שכתוב: "וה' יגיה חשכי". -

שבעולם השפל הזה שהוא עולם חשוך שאינו מאיר בו גילוי אלקות, "הוי' יגיה חשכי", יאיר האור של שם הוי' את החושך שלי. והנה, ירידת הארה זו למטה לעולם הזה, נקראת בשם "חסד ה'", -

שכן, זה בא על ידי עבודתו של יהודי, אך העבודה עצמה אינה בערך כלל שתמשיך המשכה זו, אלא זה ענין של "חסד ה'" המאיר ליהודי גילוי זה, המכנה -

"חסד ה"' מכונה, בשם "מים", היורדים ממקום גבוה למקום נמוך כו': -

כמו טבע המים לרדת ממקום גבוה לנמוך, כך יורד אור ה' מהעולמות העליונים אל העולם השפל, "חסד ה"' זה נמשך על ידי "אתערותא דלתתא" - ההתעוררות מלמטה - מהחסד והצדקה שיהודי עושה, שלכן "אחזה פניך", ראיית הפנימיות של אלקות המאירה ליהודי בתפלתו - בא אחרי "בצדקה", אחרי נתינת פרוטה לעני, כדי להמשיך את החסד שלמעלה על ידי החסד שלמטה. ברם, לכאורה, כיוון שהארת גילוי זה הוא בין כה ענין של צדקה וחסד שלמעלה - הרי זה יכול להאיר גם בלי ה"אתערותא דלתתא" - ההתעוררות מלמטה - מהחסד של האדם למטה? מסביר רבנו הזקן, שגם למעלה ישנה מדת הגבורה והצמצום, לצמצם ולכסות על אורו יתברך, לכן זקוקים לחסד וצדקה של האדם כ"אתערותא דלתתא" לחסד ה', כדי שמדת הגבורה והצמצום לא תימנע את ההתגלות האלקית ליהודי בשעת התפלה, ובלשון רבנו הזקן:

והנה, מודעת זאת, -

ידוע הדבר, שיש למעלה גם כן מדת הגבורה והצמצום, לצמצם ולהסתיר אורו יתברך לבל יתגלה לתחתונים. -

לנבראים התחתונים, הרי, כיצד, איפוא, מאיר "חסד ה"', בשעה שקיימת מדת הגבורה והצמצום המפסיקה את ההתגלות? אך הכל תלוי ב"אתערותא דלתתא", -

בהתעוררות שמלמטה. שאם האדם מתנהג בחסידות -

במדת החסד, להשפיע חיים וחסד כו' -

שהוא נותן צדקה המקיימת את העני בחיים, כך מעורר למעלה, -

שתומשך מדת החסד שלמעלה בהתגלות האלקית אליו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו". -

וכאשר הוא מתנהג במדת החסד - מתנהגים אתו כך גם מלמעלה, שנותנים לו חסד שלמעלה. אלא דלכאורה זו אינה מן המדה, -

של אותו ענין, כי אם להשפיע לו חיי העולם הבא לבד כנגד מה שהוא משפיע חיי עולם הזה, -

שזה שכר מתאים - שבשעה שהוא משפיע ענין של העולם שלו, ענין של חיים גשמיים - מעניקים לו, באותה מדה, גם השכר בענין של עולם, פרט לכך שזה בעולם נעלה יותר, עולם הבא, אבל לא להשפיע לו חיי הארת אור ה' [נסח אחר: אין-סוף ברוך-הוא] ממש, -

ענין של "אין סוף", שלמעלה לגמרי מ"עולם", שיאיר ויגיה חשכו -

החושך שלו, ב"עבודה שבלב זו תפלה", שהיא בחינת ומדרגת תשובה עלאה -

תשובה עליונה, כנודע, -

הרי אין זה "מן המדה" להשפיע לו זאת, שהרי היא -

ה"תשובה העילאית" היא למעלה מעלה מכל חיי עולם הבא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו'", -

בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות, דעולם הבא אינו אלא זיו והארה וכו': -

הארה מ"אור ה"', הנקרא "זיו השכינה". ואילו על ידי תשובה "לוקחים" את הקב"ה עצמו, הרי שההתגלות שבשעת התפלה היא למעלה מעלה מחיי עולם הבא, והרי אין זה "מן המדה" שעל ידי צדקה וחסד תאיר לו התגלות אלקית זו ?.

אך העניין הוא על דרך משל, כמו שזורעין זרעים -

של תבואה או חטה וכדומה, או נוטעין גרעין, -

של עץ פרי שיצמח ממנו אילן, שהשבולת -

של התבואה, הצומחת מהזרע, והאילן ופרותיו -

הצומחים מהגרעין, אינן מהותן ועצמותן של הזרע והגרעין כלל, כי מהותם ועצמותם -

של הזרע והגרעין, כלה ונרקב בארץ, -

הרי שהצמיחה אינה באה מהזרע או מן הגרעין אלא - וכח הצומח שבארץ עצמה -

לא החלק של כוח הצומח התגלה בזרע או בגרעין, אלא "כוח הצומח" הנמצא בארץ עצמה, [נסח אחר: עצמו] -

"כוח הצומח" שבארץ, הוא עצמו, הוא המוציא והמגדל השבולת -

שלא היתה כלל בזרע, והאילן ופרותיו. -

שלא היו בגרעין, "כוח הצומח" הוא כוח אלקי המצמיח דברים, ענין של "יש מאין": מ"אין" נעשה "יש", דבר גשמי מכוח רוחני. ברם, אם כך הם פני הדברים, נשאלת השאלה: לשם מה זקוקים לזריעת הזרע או הגרעין - הרי בין כה אין הצמיחה באה מהם, אלא מ"כוח הצומח" שבארץ? והתשובה היא: רק שאינו -

"כוח הצומח" שבארץ, אינו מוציא ומגלה כחו לחוץ מהכח אל הפעל, -

מה יכולת להצמיח (בכוח), לצמיחה ממשית, כי אם על ידי הזרע והגרעין -

הפועלים שכוח ה יכולת להצמיח הנמצא בארץ - יבוא בגילוי, להצמיח בפועל את התבואה או את האילן ופירותיו. כיצד אכן, הם פועלים דבר זה? שנרקבין בארץ וכלה כל כחם -

שבא מ"כוח הצומח" שבארץ בשעה ש הם צמחו מכוח הצומח, בכח הצומח שבארץ, ונתאחדו והיו לאחדים, -

ה פרט של "כוח הצומח" שבא לידי ביטוי בזרע או בגרעין, עם ה כלל של "כוח הצומח" שבארץ - נעשים לדבר אחד, ועל ידי זה מוציא כח הצומח את כחו אל הפעל, ומשפיע חיות לגדל שבלת כעין הזרע, -

שנזרע בארץ, שבאם הזרע הוא של חטה - צומחת שבולת של חטה, וכדומה. אבל ברבוי הרבה מאד בשבולת אחת, -

מגרעין חטה אחד צומחים הרבה גרעיני חטה בשבולת אחת, וכן פירות הרבה על אילן אחד, -

ובאשר לפירות האילן מיתווסף עוד ענין, שלא זו בלבד שהם הרבה יותר מאשר הגרעין שנזרע, אלא - וגם מהותן ועצמותן של הפירות מעלה בעלוי רב ועצום למעלה מעלה ממהותו ועצמותו של הגרעין הנטוע. -

הרי שלא זו בלבד שמגרעין אחד צומחים הרבה פירות, אלא שהם גם במהות הרבה יותר טובה ורמה, שמגרעין שאין בו טעם - צומחים פירות ברי טעם טוב והנאה, וכן כהאי גונא -

בדומה לכך, בפירות הארץ הגדלים מזרעונין כעין גרעינין, -

של אילן עושה פרי, כמו קשואים וכהאי גונא. -

והדומה לו, שגם בהם כך, שהפירות אינם מאותו מהות של גרעיני הזרע, אלא מהות שונה ונעלה ביותר, שלא כמו בתבואה, שהתבואה היא אותו מהות ממש כמו גרעיני התבואה שזרעו, זרעו חטה וצמח חטה, וכדומה. והכל -

מה שהצמיחה היא לא רק בריבוי רב אלא גם במהות נעלה ביותר מאשר גרעיני הזרע שנזרעו, הוא, מפני שעקר ושרש חיות הפירות נשפע מכח הצומח שבארץ, הכולל חיות כל הפירות. -

ומצמיח כל הפירות. אלא, אם כך, לשם מה זקוקים לזריעת הזרע או הגרעין, ומדוע מ"כח הצומח" שבכוחו להצמיח כל סוגי פירות, צומח דוקא אותו מין שזרעו? - אלא, והגרעינין הזרועים בארץ, אינן אלא כעין "אתערותא דלתתא", -

"התעוררות מלמטה", כשם שנדרשת התעוררות מלמטה כדי להמשיך התעוררות מלמעלה, הנקרא בשם "העלאת מיין נוקבין" בכתבי האר"י ז"ל: -

שה"נוקבא", "המקבל", מעלה "מיין נוקבין", כלומר, הוא יוצר כלי שבו יומשך שפע מה"דכר", מהזכר והמשפיע. כך גם בקשר לעניננו, כוח הצומח עצמו הוא כוח רוחני הכולל כל סוגי הפירות, וכן מצד רוחניותו הוא למעלה מאשר להצמיח פירות גשמיים, מי ומה, איפוא, פועל שכוח רוחני זה ירד ויצמיח בפועל אילן ופירות גשמיים, ומי זה שפועל שמהפרט של תפוח למשל - שביכולת "כוח הצומח" להצמיח - יצמח בגילוי תפוח ולא פרי אחר? - הרי זו פעולתה של '"העלאת מ"נ" - "מיין נוקבין" של הגרעין, המעוררת את "כוח הצומח", שיתגלה בצמיחה בפועל, ומשפיעה שיצמח אותו מין פרטי שבדוגמת הגרעין שנזרע. על כל פנים, הרי שענין הצמיחה הוא שמה שצומח מהזריעה הוא למעלה מעלה, עד למהות אחרת ונעלית מאשר הזרע שנזרע. בכך יסביר רבנו הזקן להלן, איך יש בכוח הצדקה והחסד שאדם עושה להמשיך אליו ענין שהוא מסוג נעלה לגמרי מסוג החסד שלו; שלא זו בלבד, כפי שהיה מתאים, שבגלל הצדקה והחסד שהוא משפיע חיים של העולם הזה - יומשך לו ענין של חיי העולם הבא, שבפרט זה, שהם שניהם עולמות, על כל פנים, הם אותו מהות, אלא, כיוון ש"מרובה מדה טובה", נותנים לו ענין של עולם הבא עבור מה שהוא השפיע ענין של עולם הזה, בהתאם לכלל "במדה שאדם מודד בה מודדין לו" - וזה נקרא ב"מדה", כלומר מאותו סוג מדה ומהות, אך, ענין הצדקה נקרא בלשון "זריעה", שכן, כשם שבזריעה צומח מהנטיעה ענין שהוא לגמרי לא באותה מהות אלא הרבה למעלה מזה - כך נמשך לו ענין של התגלות אלקות בתפלה, ענין של "תשובה עילאה" (כפי שהסביר לעיל) שהוא לא רק במהות אחרת לגמרי מ"עולם", אלא למעלה מעלה מ"עולם". ובלשון רבנו הזקן:

וככה ממש על דרך משל, כל מעשה הצדקה שעושין ישראל, עולה למעלה בבחינת "העלאת מיין נוקבין" לשרש נשמותיהן למעלה, -

שלכן זה דוקא הצדקה שיהודי עושה, שכן, כמו במשל, בענין של צמיחה, הרי מפני שבזרע או בגרעין שזורעים ישנו "מכוח הצומח", לכן יכול להיות מכך "העלאת מיין נוקבין" אל "כוח הצומח" שבארץ שממנו באה הצמיחה, כך גם בנמשל, בצדקה - בשעה שיהודי עושה צדקה וחסד, עולה הדבר, בתור "העלאת מ"נ" לשורש נשמתו, והחסד של נשמתו שנשתלשל מהחסד של הספירות העליונות (כפי שאומר רבנו הזקן בפרק ג' של החלק הראשון, שלכן יש בנשמה עשרה כחות, מפני שהם נשתלשלו מעשר הספירות) יש לו שייכות לחסד שלמעלה, שיהיה מכך "העלאת מ"נ" להמשיך את החסד שלמעלה, כפי שיסביר להלן. על כל פנים, החסד והצדקה שיהודי עושה, עולה למעלה בשורש הנשמה למעלה, הנקרא בשם "כנסת ישראל" -

שכן, זה המקור של נשמות ישראל, וכן גם מפני שהיא כונסת בתוכה האורות והגילויים של המדות - של "ישראל דלעילא" (שלמעלה), מבחינת "ז"א" (מדות) שבעולם ה"אצילות", ו - "שורש הנשמות, נקרא "אמא תתאה" -

המדריגה התחתונה בבחינת "אימא", בלשון הזהר, -

"בינה" נקראת "אימא עילאה", המדריגה העליונה ב"אימא", ו"מלכות" - "אימא תתאה", המדריגה התחתונה ב"אימא", ו -

כן נקרא "שכינה" בלשון הגמרא, -

מפני שהיא שוכנת בתחתונים", היא יורדת ושוכנת בנבראים התחתונים, הכלולה -

"כנסת ישראל" - מקור נשמות ישראל, כלולה מכל מדותיו של הקדוש-ברוך-הוא, ומיחדת בהן בתכלית, -

בהתאחדות הנעלה ביותר, וראשיתן היא מדת החסד. -

הרי, למדה זו של חסד שלמעלה, מגיעה "העלאת מ"נ" מהחסד וצדקה שיהודי עושה למטה - שכן, זה הרי שורש נשמתו, ומהחסד של שורש זה נמשך שתהיה בנשמה מדת החסד. ועל ידי העלאה זו -

שמדת החסד של הנשמה עולה לשורשה, בחסד שבשורש ה"מלכות", מתעורר "חסד ה'" ממש, -

שיימשך למטה "חסד ה"', שלמעלה מעלה מבחינת החסד שבשורש הנשמות, אלא זה "חסד ה"' ממש, שהוא חסד והתגלות שלמעלה מ"עולם", שהוא גלוי אורו יתברך, לירד ולהאיר למטה -

בעולם הזה, לנשמות ישראל, בבחינת גלוי רב ועצום בשעת התפלה על כל פנים. -

אם לא שתהיה ההתגלות תמיד, שתהיה על כל פנים בשעת התפלה. כי אף ש"לגדולתו -

ל גדולה שלו, שהוא השם בו נקרא "חסד ה"', אין חקר", -

מיכולת להשיג חסד זה וגדולה זו, עד ד"כלא קמיה כלא חשיבי" -

לגביו הכל נחשב לכלום, כיצד, איפוא, יומשך מהגדולה וחסד ה' להאיר לנשמה למטה בהתגלות של השגה? - הרי "במקום שאתה מוצא גדלתו, שם אתה מוצא ענותנותו", -

שדוקא מצד מדריגת ה" גדולה " ישנה העניוות וההשפלה, לרדת בהתגלות למטה מטה, כמים שיורדים כו'. -

ממקום גבוה לנמוך, שכך הרי גם החסד שלמעלה דומה למים, שגם הוא בא בהתגלות למטה מטה, לנשמה בגוף בעולם הזה. וזהו שכתוב: "זרח בחשך אור לישרים, חנון ורחום וצדיק", דעל ידי שהאדם "חנון ורחום וצדיק", "צדקות אהב" -

הוא עושה צדקה בחסד ואהבה, גורם לאור ה' שיזרח לנשמתו המלבשת בגופו, -

זה נקרא להאיר בחושך, העומד -

הגוף שעומד בחןשך, שהוא משכא דחויא. -

הגוף נקרא "משכא דחויא" (עור הנחש), הרי הוא במצב של חושך המרוחק מאור אלקי ומהתגלות - יזרח ויאיר בנשמה הנמצאת בגוף זה אור מהוי'. וזה נקרא בשם "ישועה", כד אתהפכא חשוכא לנהורא. -

כאשר החושך נהפך לאור, כמו ישועה הבאה אחרי שלפני זה היתה צרה ר"ל, כך היה לפני זה חושך והוא נהפך לאור - הרי זו ישועה. וזהו -

אחרי "זורע צדקות", אומרים שהשכר לכך הוא "מצמיח ישועות", שישועה זו צומחת מזריעת הצדקה שזורעין בארץ העליונה, "ארץ חפץ", היא השכינה וכנסת ישראל, -

מקור נשמות ישראל, שנקראת כן על שם שמתלבשת ב -

נבראים תחתונים להחיותם, כמו שכתוב: "מלכותך -

בחינת ה"מלכות" היא מלכות כל עולמים". -

מקור כל העולמות, וב"ארץ" זו נזרעת הצדקה שיהודי עושה, ומכאן באה הצמיחה - ההתגלות האלקית המאירה לו בשעת התפלה. ובפרט מן הפרט, -

ובמיוחד, כשזורעין -

צדקה, בארץ הקדש התחתונה -

בארץ ישראל, בדרך כלל זה נעשה על ידי כל המצוות, שכל המצוות נקראות בשם "צדקה", "וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת", במיוחד נעשה הדבר על ידי מצות צדקה ממש, ובפרט מן הפרט נעשה הדבר כשזורעים צדקה בארץ הקודש למטה, בארץ ישראל, כשנותנים צדקה להחזקת העוסקים בתורה ועבודה בארץ ישראל, המכונת -

ארץ הקודש שלמטה, ארץ ישראל, מכוונת כנגדה -

כנגד הארץ העליונה, ממש, ש -

אז הזריעה -

של הצדקה, נקלטת תכף ומיד בארץ העליונה, בלי שום מניעה ועכוב בעולם, מאחר שאין שום דבר חוצץ ומפסיק כלל בין "ארצות החיים", -

ארץ החיים שלמעלה, מקור הנשמות, וארץ החיים שלמטה, ארץ ישראל, כי "זה -

מקום המקדש שבארץ ישראל, שער השמים" ; מה שאין כן בחוץ לארץ, -

שם ישנם ענינים שיש בהם משום מניעה ועיכוב לקליטת זריעת הצדקה בארץ שלמעלה, ודי למבין:


Published and copyright by Kehot Publication Society, all rights reserved.
השבוע באתר HE.CHABAD.ORG