הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
מתוך האתר he.chabad.org
יום שלישי י״ט אב ה׳תשע״ה / 4 אוגוסט 2015
Chabad Chassidus is an all-embracing world outlook and way of life which sees the Jew's central purpose as a unifying link between the Creator and His world. Written by the Alter Rebbe, the founder of Chabad, Tanya is the central text of Chabad Chassidus. It shows the reader a path to realizing their purpose and developing a deeper relationship with G-d. Choose from one of the two formats available: through Lessons in Tanya - a profound and clear explanation of the Alter Rebbe's writings, or through an audio class.

תניא

תניא

אגרת הקדש, תחילת אגרת ו'

 דוא"ל

אגרת הקדש, תחילת אגרת ו'

ו. "זורע

צדקה שכר אמת" (במשלי יא). פרוש, ששכר זריעת הצדקה היא מדת אמת.

– שנותנים לו מלמעלה מדת ה"אמת" כשכר על שהוא זורע צדקה. כוונת רבנו הזקן באמרו "פירוש", שבדרך כלל הכוונה היא הסתייגות מפירוש אחר, היא: רש"י מפרש כאן את המלה "שכר" לא בתור תשלום, כי אם מלשון "ויסכרו מעינות תהום", סתימה ועצירה (כדי לרכז וללכד). גם בתרגום ובמפרשים אחרים שמפרשים מלשון "תשלום", יכולים הרי גם בהם לפרש, לא שהשכר שנותנים לו הוא מדת האמת, אלא שהשכר שהוא מקבל הוא אמיתי ומתקיים לנצח; לכן אומר רבנו הזקן "פירוש", שהכוונה כאן היא, שהשכר שהוא מקבל על זריעת הצדקה – הוא מדת האמת שנותנים לו מלמעלה, וכתיב: "תתן אמת ליעקב", -

הרי, שקיים ענין שנותנים לו מלמעלה מדת האמת, אלא, שלפי פירוש רש"י והתרגום שם (במיכה), שזהו בקשה, שהבטחת ה"אמת" שהבטיח הקב"ה ליעקב, ימלא אותה לבניו וכו', הרי אין ראיה משם, שנותנים מלמעלה מדת האמת, לכן אומר רבנו הזקן: ושבחא דקודשא-בריך-הוא מסדר נביא כו', -

הנביא מסדר כאן שבחו של הקב"ה, כמו שכתוב בזהר הקדוש, -

שאין זה לשון בקשה, אלא שבח להקב"ה, שהוא נותן "אמת" ליעקב. פירוש

– שכן, גם בשבחו של הקב"ה, הרי יכול להיות שהוא מקיים את ההבטחה של אמת (שהבטיח ליעקב), ולא שהוא נותן ליעקב את מדת האמת – לכן אומר רבנו הזקן שהכוונה היא: שהקדוש-ברוך-הוא הוא הנותן מדת אמת ליעקב. וצריך להבין, וכי אין אמת ביעקב חס ושלום עד שהקדוש-ברוך-הוא יתן לו מלמעלה:

אך הנה מודעת זאת, -

הרי ידוע, דמדת יעקב היא מדת רחמנות, -

אברהם הוא מדת החסד, יצחק – מדת הגבורה, ויעקב – מדת התפארת – רחמים – רחמנות, ועבודת ה' במדת רחמנות

– העבודה הפנימית בנפשו של יהודי במדת הרחמנות, כשם שהעבודה הפנימית של מדת החסד היא ענין האהבה, והעבודה הפנימית של מדת הגבורה היא יראה, כך היא העבודה הפנימית של מדת הרחמנות, היא הבאה מהתעוררות רחמים רבים בלב האדם על ניצוץ אלקות שבנפשו, הרחוקה

– הנפש שלו רחוקה, מאור פני ה' כאשר הולך בחשך הבלי עולם

– שאז נפשו רחוקה מאור פני ה', הרי זו עבודת ה' בהתעוררות רחמים שהוא מעורר על נשמתו הוא. והתעוררות רחמנות זו היא באה מהתבונה והדעת בגדלת ה', -

מה שהוא מבין ומעמיק את דעתו בגדולת ה' – שאז הוא מרגיש וחש ברחמנות הגדולה שעליו, על שהוא רחוק מאור פני ה', וההתבוננות היא איך שאפלו העולמות העליונים למעלה מעלה עד אין קץ

– גם הם, כלא ממש חשיבי קמיה, -

הם נחשבים ככלום ממש לגבי הקב"ה. כי כל שפעם וחיותם

– של העולמות האמורים, אינו רק מזיו והארה מאות אחד

– אחת, משמו יתברך, כמאמר: -

חכמינו ז"ל: "ביו"ד נברא עולם הבא כו'".

– הרי, שגם עולמות העליונים, הנכללים בשם הכללי "עולם הבא" כו' – נבראו כולם מאות אחת (אות יו"ד) של שם הוי'. והנה, בזיו והארה זו, שהוא התפשטות החיות משמו יתברך להחיות עליונים ותחתונים, -

בזה דוקא, הוא שיש הבדל והפרש בין עליונים לתחתונים, שעולם הזה נברא בה'

– באות ה' של שם הוי', וכו', -

כפי שהסביר באגרת הקודמת, שחיות העולם הזה, שהוא עולם שפל, באה רק מחומר וגוף אותיות הדיבור שלמעלה, שזה בא מהאות ה' של שם הוי', ואילו העולמות העליונים באים מציור האותיות שמבחינת "חכמה" – האות יו"ד של שם הוי', הרי שההבדל בין עליונים לתחתונים מקורו בהתפשטות החיות משמו יתברך. אך, כל זה הוא זיו והארה בלבד מבחינת השם ("שם" לכשעצמו הוא ענין של הארה, כמו למשל באדם שהשם אינו ה"עצם" והוא נוגע רק לזולת שיוכל לקרוא אותו בשמו). וכן כל שינויי הפרטים שבכל עולם ועולם

– לעיל דובר על הכלל של העולמות, העולמות העליונים והעולמות התחתונים, ואילו כאן אומר רבנו הזקן, שהשוני בפרטים שבכל עולם, גם בעולמות העליונים וגם בעולמות התחתונים הוא לפי שינויי צרופי האותיות, -

שמהם נבראו, וכן שינויי הזמנים בעבר הוה ועתיד, ושינויי כל הקורות בחילופי הזמנים - הכל

– בא, משינויי צרופי האותיות, שהן

– צירופי האותיות, הן המשכת החיות ממדותיו יתברך שמו (כמו שנתבאר בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק ב

– "שער היחוד והאמונה", פרק יא).

– שבהמשכת החיות הנמשכת מהמדות ובאה למטה על ידי אותיות הדיבור – בזה שייכים כל השינויים של החיות ושינויי הזמן, עבר, הוה ועתיד, אבל לגבי מהותו ועצמותו יתברך כתיב: "אני ה' לא שניתי", -

אין שום שינוי בו יתברך בין לפני הבריאה ללאחרי הבריאה, בין בבחינת שינוי ההשתלשלות מרום המעלות

– והמדריגות, עד למטה מטה, -

מהעולמות העליונים ביותר עד לעולמות התחתונים ביותר; שכמו שהוא יתברך מצוי ב

– עולמות עליונים - כך הוא ממש בשוה ב

– עולמות תחתונים (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק א פרק נא), -

שלגבי הקב"ה עצמו, אין שום הבדל בין עולמות העליונים לבין העולמות התחתונים, שכן, גם העולמות העליונים אין מחשבתם יכולה "לתפוס" בו יתברך, הרי, שגם לעליונים אין שום תפיסה והשגה בו יתברך, והוא יתברך נמצא בתחתונים כפי שהוא נמצא בעליונים, ההבדל בין עליונים ותחתונים מתבטא רק בהמשכת החיות הנמשכת ממנו יתברך לעולמות, שבעולמות העליונים החיות יותר בגילוי מאשר בעולמות התחתונים. ובין בבחינת שינויי הזמן, -

גם בזה אין שום שינוי לגבי הקב"ה, שכמו שהיה הוא לבדו הוא, -

ובאופן מציאות של יחיד ומיוחד, לפני ששת ימי בראשית - כך הוא עתה אחר הבריאה, והיינו

– למרות שניתוספו נבראים, ובכל זאת הוא לבדו הוא, והוא יחיד ומיוחד, משום שהכל כאין ואפס ממש לגבי מהותו ועצמותו, -

ולכן אין הנבראים שנבראו גורמים לשינוי במציאותו ובאחדותו, שכן הם כאין ואפס לגביו יתברך, וכמו אות אחד

– אחת, מדבורו של אדם או אפלו ממחשבתו לגבי כללות מהות הנפש השכלית ועצמותה, על דרך משל, לשכך את האזן, -

למרות שהמחשבה היא לבוש עדין וקרוב יותר לנפש, בכל זאת אין אות אחת תופסת מקום כלל לגבי כל הנפש השכלית, ומענין השכל שבנפש באות הרי המדות, ומהן באות המחשבה והדיבור, ולגבי עצם הנפש (שהוא למעלה מענין השכל) הרי אין, אות אחת של דיבור או מחשבה, תופסת מקום כלל, הדברים האמורים מהווים משל שהאוזן תוכל להבין ולהשיג אפסות הבריאה לגבי הקב"ה. ובאמת "אין ערוך אליך" כתיב, -

שלא כפי שאמרנו קודם שזה כמו אות אחת של דיבור או מחשבה לגבי הנפש כולה, שהרי לאות האחת יש על כל פנים ערך "כל שהוא", ואילו לגבי הקב"ה אין לנבראים שום ערך כלל, וכמו שנתבאר במקום אחר (בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק ב

– "שער היחוד והאמונה" פרק ט) עין שם. וזהו שאומרים: -

בתפלה, כשמבקשים על ענין הרחמים, "ברחמיך הרבים רחם עלינו": "המלך המרומם לבדו מאז", פרוש כמו ש"מאז" קדם הבריאה

– של העולמות והנבראים, היה הוא לבדו הוא, -

ושום דבר בלעדו לא היה קיים, כך עתה

– אחרי התהוות העולמות והנבראים, הוא "מרומם כו'"; -

שרק הוא קיים, ו"מתנשא מימות עולם", פרוש שהוא רם ונשא למעלה מעלה מבחינת זמן הנקרא בשם "ימות עולם", והינו לפי שחיות כל "ימות עולם"

– ענין הזמן, הוא רק מבחינת "המלך כו'", -

מבחינת וספירת "מלכות", שהיא בחינת "המלך", שעבר, הוה ועתיד, המהווים ענין ה"זמן", שייכים בספירת ה"מלכות" בלבד, שעליה אומרים ההבדל של מלך מלך וימלוך, שהם הוה, עבר ועתיד, ואילו בספירות ומדות שלמעלה מ"מלכות" לא שייך עדיין ענין ה"זמן", וכמו שמבואר במקום אחר. ואי לזאת, -

ואם כך, שהקב"ה מרומם ומנושא כולו מענין הבריאה שאיננה תופסת מקום ואין לה ערך כלל לגביו יתברך, הרחמנות גדולה מאד מאד על הניצוץ

– שהוא חלק מהקב"ה, חלק אלוקה ממעל, השוכן בגוף החשוך והאפל, -

הנקרא משכא דחויא, -

העור של הנחש (הקדמוני), העלול לקבל טמאה

– על ידי ענינים של איסור שמשלש הקליפות הטמאות לגמרי, ולהתגאל בכל התאוות רחמנא לצלן, -

שאף אם הן מענינים של היתר שמקליפת "נוגה", אך, כשהן באופן של תאוות נעשה הגוף מלוכלך מזה, לכל אלה עלול הגוף להגיע, לולי שהקדוש-ברוך-הוא מגן לו ונותן לו עז ותעצומות ללחם עם הגוף ותאותיו ולנצחן, -

אך, מבלי עזרתו של הקב"ה לנצח את התאוות, עלול הגוף מצד עצמו לכל זה, וזה עצמו הוא הרי ענין של נחיתות – גם כשזה נשאר בכוח בלבד ואינו בא לידי פועל להתגאל חלילה על ידי התאוות. ובגוף זה שהוא כל כך נחות – שוכן הניצוץ של הנשמה. וזהו שאומרים: -

אחרי שאומרים עד כמה מרומם ומנושא הקב"ה מהבריאה, "המלך המרומם לבדו" (כנזכר לעיל), מבקשים "אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו" ומסיימים "אדון עזנו כו' מגן ישענו כו'".

– שהכוונה היא על הכוח שנותן הקב"ה באור מקיף שלמעלה מהאדם וכוחותיו העצמיים – שיוכל האדם לעמוד בעוז ולהתגונן נגד הגוף ותאוותיו.


Published and copyright by Kehot Publication Society, all rights reserved.
השבוע באתר HE.CHABAD.ORG