נאמר לי שעלינו "לחיות עם הזמן" ולגלות כיצד חיינו מחוברים לפרשת השבוע, שכן רק כשאנו רואים את עצמנו בתורה, אנו יכולים לומר שבאמת למדנו משהו.
קראתי את פרשת השבוע ואני לומדת על הרס סדום ועמורה. אני לומדת כיצד ניצל לוט ואילו אשתו הופכת לנציב מלח. ואני מחפשת כדי לראות את חיי במלים הללו. הייתי מעדיפה שלא לראות זאת, כמובן, שכן החיבור הוא אינטנסיבי מדי, ממשי מדי, אמיתי מדי. הייתי מעדיפה להעמיד פנים שזהו רק סיפור, שיעור על רוע אוניברסלי שיש לסלקו. כיצד אני יכולה להיות קשורה לנציב מלח? אך אני באמת קשורה לכך – אפילו קשורה יותר מדי.
שוב הסיפור חוזר על עצמו. קהילה רעה נועדה לכיליון. היא נועדה להיות מוכחדת כליל, ואברהם מקבל ידיעה מוקדמת על הכחדתה. הוא מתווכח עם אלוקים, מתחנן בפניו שלא להרוס את הארץ ואת יושביה. הוא מתחנן לבורא העולם שיחוס על התושבים למען חמישים צדיקים, אך הוא לא מצליח למצוא חמישים צדיקים. הוא מנסה למצוא ארבעים וחמישה. שלושים, עשרים, עשרה. ועדיין הוא מעלה חרס בידו. העיר רעה לגמרי ויש להחריבה. רק לוט ומשפחתו יינצלו, אך בתנאי אחד. אל תביטו לאחור. הפיתוי גדול מדי: אשת לוט מביטה לאחור והופכת לנציב מלח.
לעתים תכופות מדי, אני הנני אותו נציב מלח. תקועה בין המקום שבו מעולם לא הייתי צריכה להיות, לבין המקום שאליו עליי ללכת. אילו רק היה לי הכוח לשחרר. אני מנסה לחשוב בהיגיון, למצוא סיבות מדוע דברים מסוימים טובים לי. ואפילו אם אינם טובים לי, הם טובים למישהו אחר, נכון? לפחות לאדם אחד אחר, נכון? לא נכון. אין שם שום דבר טוב. אין פה משהו שיש לגאול אותו. צריך להרוס הכל. מערכת היחסים לא יכולה להתקיים. הדבר היחיד שאפשר להצילו הוא אני. וזאת רק אם אלך ולא אביט לאחור. אף פעם לא אביט לאחור.
אך אני לא מסוגלת להתאפק. אני עושה את הצעד הראשון לעבר המקום החדש. אני יוצאת מן המקום שבו מעולם לא הייתי צריכה להיות, לעבר המקום שאליו עליי ללכת. אם רק אצליח להגיע לשם ולהותיר מאחור את מה ששייך לאחור. באמת לעזוב מאחוריי את הדברים שרוצים להרוס אותי. אם אצליח להמשיך ללכת זה ייעלם לתמיד. אם אצליח לשחרר, זה יאבד את הכוח לפגוע בי. ועם זאת, שוב ושוב, אני מביטה לאחור, ושוב אני קפואה כמו אותו נציב מלח.
