הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
מתוך האתר he.chabad.org

אימא שלכם לא אהבה אתכם? זה לא אומר שאתם לא בסדר

אימא שלכם לא אהבה אתכם? זה לא אומר שאתם לא בסדר

דוא"ל

אחת הטראומות הקשות ביותר שיכול ילד לחוות היא דחייה על-ידי אמו. יש קוראים שימחו בתוקף כי תופעה כזו לא קיימת. אך האמת היא שהיא כן קיימת. לא כל ההורים אוהבים את ילדיהם או אף מחבבים אותם. יש הורים החשים כי ילדיהם מהווים נטל על כתפיהם וכי הם אינם הדבר שאותו הם "הזמינו" ולא מהווים מענה לציפיותיהם.

ברור שכל ההורים מרגישים לפעמים תסכול, מועקה, תשישות ושחיקה. אך יש הורים שהתנהגותם כלפי ילדיהם מתאפיינת בכל כך הרבה דחייה, התעללות, חוסר בגרות או מופרעות, עד כי קשה להם – אם לא בלתי-אפשרי – להעניק לילדיהם אהבה וביטחון באופן עקבי. אנשים אימפולסיביים, חסרי משמעת ומרוכזים-בעצמם צפויים להתרעם על העובדה שתינוק גרם להם לאבד שנת לילה טובה, להפסיד את הכיף שביציאה לבילוי עם חברים, ולוותר על החופש לצאת ולבוא כאוות נפשם. התמכרויות, אפילו כאלה תמימות לכאורה, כמו קניות או וורקוהוליזם (התמכרות לעבודה), שלא לדבר על סמים או על התמכרות לאינטרנט, לא מותירות כל מרחב בלבם ליצור חיבור אמיתי עם אדם אחר, שכן ההתמכרות נוגסת בכבודם העצמי, בזמנם ובכוחותיהם. אנשים בעלי הפרעות רגשיות, כמו הפרעה נרקיסיסטית, הפרעת אישיות גבולית, הפרעה טורדנית כפייתית, חרדה, דיכאון או אוטיזם, עשויים להיות מודעים באופן פריפריאלי בלבד לעצם קיומו של הילד, ולא להיות מסוגלים להעניק תשומת-לב לצרכיו.

כולנו יודעים שאם ילדים לא מקבלים ויטמינים מסוימים בשנים הראשונות לחייהם – כמו ויטמינים A, B או D, הם עתידים לסבול כל חייהם מבעיות כעצמות רכות או פיגור שכלי. בדומה לכך, מחסור בוויטמין "א" – באהבה – ייצור נכויות רגשיות. לא כל הנזק הזה הינו הפיך, שכן דפוסי המוח של ילדים שעברו הזנחה והתעללות שונים מאלו של ילדים שמקבלים אהבה. לדוגמא, לתינוקות שהוזנחו יש רמות גבוהות יותר של קורטיזול (הורמון הדחק) ורמות נמוכות יותר של אזופרסין ואוקסיטוצין, שני ההורמונים הקשורים ליצירת "חיבור חברתי" (האקדמיה הלאומית למדעים, סתיו 2005). הרמות הגבוהות של קורטיזול גורמות להם להרגיש חרדים סביב אנשים, ובכך מחזקות את הוודאות שלהם ש"אני לא יכול לתת אמון באחרים. אנשים יפגעו בי. משהו מאוד לא בסדר אצלי".

במהלך שנת החיים הראשונה, תינוקות מסוגלים לפתח אמון באנשים אך ורק אם מטפלים שניתן לסמוך עליהם והמגלים חמלה כלפיהם ממלאים את הצורך של התינוקות בביטחון ובאהבה. מערכת יחסים זו יוצרת תבנית לפיה נבנות מערכות היחסים העתידיות של אותו אדם. אנשים שסבלו הזנחה או דחייה מצפים לפגוש בדחייה מצד אחרים ויוצרים אווירת פחד וחוסר אמון. נכות זו נשארת בצורת חומה בלתי נראית אשר צצה באופן אוטומטי כאשר אנשים מתקרבים זה לזה. עם זאת, אין פירוש הדבר שילד שלא זכה לאהבה נדון לחיי אומללות.

כיצד ניתן לרפא את הפצע שלכאורה "אינו ניתן לריפוי"? הצעד הראשון הוא להבן את המסרים אשר הוטמעו בתקופת הילדות. כל בני האדם, כולל ילדים, יש להם צורך להבין אירועים מכאיבים ומדוע הם התרחשו. עקב תפיסת המציאות הפשטנית והאגוצנטרית של הילדים, הם (וגם מבוגרים רבים!!!) מניחים בתמימות כי "דברים רעים קורים כי אני רע". ככלות הכל, ילדים 'מאלילים' (הופכים לאליל) את הוריהם ועושים להם אידיאליזציה, בטוחים כי "אלים" אלה יודעים מה נכון, עושים מה שנכון וכי יש להם הרבה יותר אהבה, חוכמה, עוצמה וכסף משיש להם. כדי להבין את מה שנראה כחסר היגיון, הם ממציאים נרטיבים אישיים משלהם, כמו "לא אוהבים אותי כיוון שאי אפשר לאהוב אותי. אני פגום מיסודי. זה בגלל שאני לא טוב, מבריק, צייתן, יפה או מקסים מספיק כדי להיות ראוי לאהבת כולם". האמונה בדבר היותו של הילד "לא טוב מספיק" נחרתת עמוק בנפש. דומה כי זו האמת המוחלטת, החוזרת על עצמה מיליוני פעמים במחשבה, הנאמרת בטבעיות וללא מאמץ ממש כמו הדיבור בשפת האם.

אופייני למטופל כזה לומר לי, "אמא שלי תמיד הייתה כל כך עצבנית. היא הייתה כועסת אם הייתי בוכה או אם ביקשתי ממנה תשומת לב. אני זוכר שחשבתי, סביב גיל שלוש, שאילו מתתי היא הייתה שמחה, כי לא הייתי עושה בלגן או מבקש את תשומת לבה. רציתי לגרום לה אושר, לכן המשכתי לקוות למות. לכל אורך חיי, חשבתי, "אם אמא שלי לא הייתה מסוגלת לאהוב אותי, אזי מן הסתם אינני ניתן לאהבה, באופן מהותי. משמעות הדבר שאיש לא יכול לאהוב אותי. אסור לי אפילו לאהוב את עצמי. לא עזר לי שהתחתנתי עם אדם קר וביקורתי."

אם אימצת נרטיב כוזב שכזה, עליך לשוב אחורנית ולשחרר את הילד הפנימי שלך אשר נפל שבי בידי מערכת אכזרית וחסרת רחמים של אמונות שגויות. אני מציעה שתצייר תמונה של הילד הפנימי שלך השבוי בגיל שבו אתה זוכר שחשת לא-ראוי לראשונה. כעת, דמיין לעצמך שאה נמצא בשליחות הצלה. צייר את עצמך כפי שאתה כיום, אדם מלא חמלה וחוכמה, והנך יושב בצד ילד סובל זה. רשום את מילות האהבה, האמפטיה והנחמה שאותן זקוק הילד הפנימי שלך לשמוע, אולי "אני כל כך מצטער על כל הכאב שאתה חווה. אין זו אשמתך. היית רק תינוק תמים, ילד יקר. האלוקים היה כל כך שמח שנולדת. חלק מן התוכנית שלו היה שניתנת לאימא שלך. הדבר נתן לך רגישויות והבנות מיוחדות שאין לאנשים רבים. אמך עשתה כמיטב יכולתה. היא נתנה את כל שיכלה לתת. בשל היעדר תזונה רגשית שלה עצמה, אף אתה סבלת מתת-תזונה רגשית. אני אשחרר אותך מן המקום הטראומטי והסוער הזה ואקדיש את חיי לריפוי פצע זה בכך שארעיף עליך אהבה בשפע".

כמו ניצולי מחנות הריכוז, ילד פנימי הסובל מתת-תזונה אינו מסוגל לקחת יותר מדי "מזון" רגשי בבת אחת. עליך ללמד בסבלנות את הילד הפנימי שלך להאמין בשפת-האהבה החדשה הזו. בתחילה ידחה הילד הפנימי שלך מילות אהבה ויחשוב שהן שקרים לא כנים. המשך להתאמן בשפה הזו לכל אורך היום, עד שהיא תהפוך לך לטבע שני. לדוגמא, למד את עצמך לחשוב את הדברים הבאים:

* "זה בסדר להיות לא-מושלם וממוצע. אני לא מוכרח להיות הטוב ביותר או המדהים ביותר. מספיק רק לעשות כמיטב יכולתי. ככלות הכל, כולם לא מושלמים בדרך כלשהי. "

* "אני אהוב וראוי לאהבה כמו כל אדם עלי אדמות. "

* "אני מצליח – ולו בשל העבודה שהצלחתי למצוא דרך לשרוד."

* "מותר לי ליהנות ברגע זה ממש. אני מודה על כל מה שיש לי, כולל עיניי, ידיי, הגשם, הפרחים וכל אדם שאיכפת לו ממני."

* "לא ארשה שינצלו אותי או שיתעללו בי כדי להימנע מכך שינטשו אותי. אני יכול לדאוג לעצמי ולחיות בכבוד".

* "אני נותן, כיוון שנתינה מעניקה עוצמה ונותנת לי תחושת שמחה ומשמעות."

* "אינני צריך להיות חרד, חשדן ומפוחד כל הזמן. אני יכול להירגע, בידיעה שהקב"ה מטפל בי ונותן לי את כל מה שאני זקוק לו בכל רגע".

* "אני לא צריך להקהות את הכאב בהתמכרויות למיניהן. אני יכול ליהנות מן ההנאה שבאוכל, בהתעמלות בריאה ובהרגלים בריאים. משמעת עצמית תבנה כבוד עצמי."

* "אני הרבה יותר רב-עוצמה, חכם ואמיץ משהודיתי בפני עצמי אי פעם".

* "לא אכפה על אחרים למלא את צרכיי. אני מרגיש חזק כשאני לוקח בעצמי אחריות על בריאותי הפיזית והרגשית. ריפוי הוא משימה לכל החיים. הוא דורש מאתנו לתת את מה שלא קיבלנו בעצמנו. והוא דורש המון חמלה וסבלנות. כל צעד יקר וחשוב. האהבה מרפאת. כל שאלוקים מבקש מאיתנו הוא לאהוב ככל יכולתנו בכל רגע נתון."

ד"ר מרים אדהאן
ד"ר מרים אדהאן היא פסיכולוגית, מחברת, מרצה ומייסדת שיטת א.מ.ת., רשת לעזרה עצמית המוקדשת להתפתחות אישית.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
דוא"ל
1000 תווים נשארו
שלח לי דוא"ל כאשר קוראים נוספים יגיבו לכתבה זו.
סדר לפי:
תגובות (11)
2 אוקטובר 2014
שלום,
אין מה לעשות מי שאומר שאמא אוהבת את ילדיה כולם בשווה זה יפה אבל לעיתים התכחשות,כן זה קורה בכל משפחת לכל אם שיש ילדים שיותר אוהבת ויש שפחות והם לא הראשונות, לפניהם היה כבר את יעקב אבינו הוא אהב את יוסף יותר מכולם רק לו תפר חלוק רק אותו אהב והאחים הרגישו בזה..זה טבעי וזה נכון ולא צריך להכחיש לא אשמת האם ולא אשמת הילד האח האהוב.. מבחינתי אם לא כל אחד יש את הקשיים שלו והם אלו שמצמיחים בסופו של דבר אז גם מ התמודדות של קנאה לחוסר אהבה אפשר דווקא לצמוח..
אנונימי
22 יולי 2014


כמה שזה נכון, זה באמת כך מי שלא אהבו אותו בזמן הילדות יהיה לו קשה מאוד להרגיש אהוב ושמגיע לו אהבה, זה משהוא שצריך ללמוד לחיות אתו ואין לו באמת תרופה חוץ מלקבל את המציאות כמו שהיא ולנסות לעשות דברים שמשמחים אותנו ושגורמים לנו אושר.
itay
ירושלים
19 יולי 2014
כאב ילד הנובע מחוסר אהבת הורים
כאדם בן55 חייתי את חחי דרך הגנה ריגשית שבראשה עמדה "תיקוה שדרך ריצוי ולהיות טוב" אזכה באהבה עשרות שנים לא הצלחתי להיפתר מגישה זו ובמידה מסויימת גם עכשו(למרות שעברתי טיפולים פסיכולוגים) זה מאד כואב להכיר בעובדה שאתה לא אהוב.ניתפסתי בהגנה שיקרית שבתורה יצרה מאבק (על הצורך להיות אהוב) בגלל זה גם נימנעתי מכול מימוש ו..לחיות באמת..כי זה היה מפר את הכללים הנפשיים שלי..נאלצתי להמשיך לחיות בתיקווה !.כול נסיון מימוש יצר כאב גדול וכדי להמנע מכאב זה(שבתורו כניראה היה מעמת אותי עים החוסר האהבה והכאב האמיתי) החזיר אותי אחורה כניראה זו משימת חיי..לשוב ןלהיות אמיתי..אחד שחי באמת..מקוה שהשיתוף עוזר לאחרים..בהצלחה לכולנו.
שוקי(יהושוע)
צפון
13 אפריל 2014
אני גדלתי עם אבא יוצא שואה סגור ומסוגר ועם אמא דיי מיתאלמת מימני .עם אחים סופר סופר בכל ,שאימי לא הפסיקה לשבח אותם,עד היום. הרגשתי שאין לי כילים להתמודד במצב, אז הרמתי ידיים.אבל כשניכנסתי לתיכון נהפכתי במשך מספר חודשים,לתלמידה הכי טובה בכיתה.אבל לא עזר לי כי לא הייתה שום תגובה ,וגם לא כשחזרתי לסורי.אימי מספרת עד היום,דברים שקרו לי ולאחי,כאשר היא רק מזכירה אותם.כאילו אני לא הייתי שם.לא זכור לי שקיבלתי מילה טובה אחת!!!
זה נכון.זה נזק רציני מאוד שהיקשה עלי עד מאוד.אבל אפשר עם עזרה ותמיכה לצאת מי זה!!!
היום אני משלימה עם העובדא שעד 120 זה יהיה הקשר עם אמא, היא לא תישתנה,אבל אני לא מאשימה את עצמי בזה אבל גם לא אותה.אני מבינה שהיא עשתה את הכי טוב שיכלה בנסיבות שלה
אנונימי
13 נובמבר 2013
כותבות יקרות,
קראתי את כל תגובותיכן בהערכה רבה, אבל בתור בת לאמא שהיתה מרוכזת בעצמה מאד, אלימה רגשית, משפילה ומבקרת, ולאחר שנים ארוכות של טיפול, לצערי אני מסכימה עם מרים אדאהן - מדובר בנזק מאד קשה שנחשב לבלתי הפיך. עם זאת, האמונה הפשוטה שזו גזירה של בורא עולם, שבאמת ובתמים אוהב אותי, מאד מנחמת. בנוסף, חלק גדול מהדברים כן ניתן לתקן, אבל לא הכל. אני חושבת שילד שלא קיבל אהבת אם בילדותו, ישאר עם קושי רגשי כל החיים, ודווקא ההשלמה עם זה מורידה אבן גדולה מהלב.

באיזשהו מקום האמונה בבורא עולם מרפאה המון, וגם ממלאה את הצורך שלנו באמא, כי בורא עולם אוהב אותנו ודואג לנו כמו אמא והרבה יותר מכך.

שמחתי לקרוא את תגובותיכן ולשמוע שאני לא לבד בעולם שעברה את זה...

המון הצלחה לכולן!
יעל
12 פברואר 2013
משפחה
תגובה למאמר :משפחה לא בוחרים פשוט צריך להשלים עם מה שיש .
ליאור גבאי
קרית מוצקין, ישראל
9 פברואר 2011
שנאת אם
יכול להיות שאני מקצינה בתגובתי על המאמר עצמו וגם על תגובות הקוראים אך יום אחד הרגשתי והבנתי שיש מציאות של אם שונאת את בתה. כשאמרתי את זה לאחותי היא אמרה שאין מציאות כזו ואני ידעתי שלא טעיתי. חייתי באשליה שהכל בסדר עד שאבי נפטר ונראה שאימי מצאה הזדמנות לבטא את כל התסכול שנגרם לה שלא במתכוון על ידי כילדה מוכשרת ויפה שמשכה תשומת לב ואהבה אצל אבא וגם בחוץ היתה מוערכת. קנאה ושנאה שבודאי לא
היתה מודעת להם אימי פרצו בבת אחת מה שגרם לי להתמוטט ולהרגיש דחויה ומושפלת מול כל יתר האחים והאחיות ששמרה אתם על קשר חם ודואג. לא הייתי מחזיקה מעמד לולא האמונה והידיעה כי בסופו של דבר רק הקב"ה אוהב אותי אהבה אבסולוטית ותמיד עימי גם כשאיני מרגישה בגלוי אהבתו בעת נסיונות. 12 שנים אני במצב של עבודה פנימית ורק לאחרונה החלו נבטים של סליחה לאמא היקרה שלי שאני כ"כ אהבתי. לא יכלתי לקבל דיבורים כמו "את ואמא שלך לזה כמו 2 קוים מקבילים , לא תפגשו לעולם" רציתי להוכיח אתההיפך . אך רק היום אחרי נסיונות רבים וכושלים לרצות ולפייס אותה על "הרע שעשיתי לה" , הבנתי שעלי לקבל המצב , להביט קדימה בשמחה לעשות רק טוב.
אנונימי
25 ינואר 2011
קשה לחיות ללא אהבה
מאמר נפלא, כבת לאם מרוכזת בעצמה שאינה רואה כל הבדל ביני לבינה שאפילו אינה מודעת עד כמה היא פוגעת. אני רק יכולה לספר שזה לחיות עם כאב שאין לו סוף, כדי לחיות יש צורך להמית חלקים רגשיים ואז התחושה היא של תפקוד רובוטי חסר רגשות או במילים אחרות דכאון, אם כבר כן מרגישים התחושה היא של כאב חרדה ועצב אדיר שאי אפשר אפילו לתאר במילים. אני יכולה קצת לספר על עצמי שכל החיים אני במרדף לא מודע אחר דמויות אמהיות בין אם זה מורה בביהס מפקדת בצבא וכו'. למעשה רוב ההתנהגות היא להשיג תשומת לב אימהית . עד כמה קשה להסביר במילים כמה כאב יש בלרדוף אחר אהבה ובמקרה הטוב לקבל כמה טיפות קטנות ממנה מאותן דמויות כי בסופו של דבר מסיימים לימודים וכך אותן דמויות נעלמות, כמובן שלרוב למורה שבה מתאהבים אין בכלל מושג עד כמה אוהבים וחולמים שהיא תהיה האמא שלי. וכמעט הכל בגדר פנטזיה. לגבי אמא שלי עשיתי כמעט הכל לרצות אותה קיבלתי על עצמי את דבריה שאני ילדה רעה, אגב מעולם לא קיבלתי פרגון רק ביקורת. היום למזלי אני אצל פסיכולוגית מדהימה שכן נותנת לי אהבה וכן שוב שחזור רק הפעם אני בטוחה שאני בידיים טובות. ומקווה להתאהב ולאהוב
אנונימי
ראשון לציון, ישראל
8 דצמבר 2010
תגובה ל-אנונימי, beytar
אמא שמתעללת זה נזק בלתי הפיך, שכדי לשרוד בעולם אתה צריך לעבוד על עצמך שנים ועדיין לא להצליח לתקן הכל.
התעללות מצד הורים זה כמו כריתת יד. כאשר אין לך יד זה נזק בלתי הפיך, אבל מכיוון שאתה חי אתה צריך להסתדר איכשהו בלי יד, ללמוד לעשות דברים אחרת. אולי אפילו לשים פרותזה אבל עדיין - לא משנה מה תעשה היד האמיתית שלך כבר לעולם לא תגדל.
סליחה שאני מעירה על זה, אבל לדעתי מי שלא מסכים פשוט לא עבר התעללות מצד הורים בילדותו.
וגם אנ רוצה להוסיף שאי אפשר לאהוב את כל הילדים שווה בשווה כי אחרת לא נסיים עם 'קנית לה חולצה ולי לא, זה לא שווה', אבל בהחלט אפשר לתת לכל ילד את האהבה היחודית שלו.
בהצלחה!
הודיה
מודיעין, ישראל
7 דצמבר 2010
תגובה לדר. מרים אדהאן
דר. אדהאן היקרה,
אנימאוד מכבדת אותך ומוקירה את הישגיך. אבל אני לא סבורה בדיוק כמוך. אכן, דחיה מאמא זה נסיון מאוד מאוד קשה, ואולי היה צריך לתת רשיון להורים, לפחות כפי שמחייבים נהגים לרשיון, כי הכביש הוא מקום מסוכן. לדעתי אין דבר יותר עצוב ונורא מאמא מתעללת. איזה אבסודרד - דווקא אמא -מקור החום, הבטחון, האהבה - מגיעה להתעללות ודחיה. כל הורה חייב לעבוד על עצמו לאהוב את ילדיו בצורה שווה. לדעתי זה דבר שבבחירה! כמו כן, אם נגיד שיש מצב בלתי הפיך, זה כמו לומר שהקב"ה אינו כל יכול. זה כן בבחירה של ילד/ה לאמא דוחה לעבוד על עצמו, לטפל בטראומות [יש היום שיטות מאוד יעילות לטיפול], לרכוש כלים לחיים, זה הרבה עבודה וזה לא קל,ודורש אולי כמה שנים, אבל אסור לומר שזה בלתי אפשרי, שזה נזק בלתי הפיך. אפשר להעזר בתרופות ובצמחים שמייצרים באופן מלאכותי את החומרים שחסרים במוח. זה לא קל, אבל זה לא בלתי אפשרי, אין דבר העומד בפני הרצון, וכל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן, גם את הדברים הקשים ביותר
חמי היה אומר - יש לי 10 אצבעות, האם אני אוהב אחת יותר מהיתר? הרי כולן שלי,כך גם עם ילדים, כולם מהקב"ה הם לא שלי, הם פיקדון
אנונימי
beytar
הצג את כל התגובות
השבוע באתר HE.CHABAD.ORG