לתשומת-לב ציבור הנשים: בחג החנוכה נהוג שהנשים אינן עושות כל מלאכה כל זמן שהנרות דולקים (בעבר היו מקומות שבהם נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה ביום הראשון והשמיני של החנוכה, ובקצת קהילות הספרדים אף היה מנהג שהנשים אינן עושות כל מלאכה במשך כל ימי החנוכה). הסיבה היא, שהנשים היו אלה שבאומץ-ליבן ובגדלות-רוחן ליבו והניפו את נס המרד שהביא לנס חנוכה. במסורת ידועים שלושה סיפורי גבורה של נשי ישראל הקשורים בחג החנוכה: יהודית, חנה אם הבנים, ונושאות נס המרד.
סיפור הגבורה של יהודית נקשר במסורת עם מעשי החשמונאים. היו שראו ביהודית את בתו של מתתיהו החשמונאי ואחותו של יהודה המכבי, ולכן נהגו לקרוא את ספר יהודית בחנוכה.
*
המצביא הולופרנס צר על העיר בתול שביהודה, וכדי להכניע את תושביה ניתק אותה ממעיינות המים שלה. לאחר 43 ימי מצור גבר הצמא בעיר ותושביה ביקשו מראשי העיר כי ייכנעו. אשה אלמנה אחת החליטה להציל את העיר. היא לא גילתה את תכניתה לאיש ורק ביקשה, כי יינתן לה ולשפחתה לצאת מהעיר. שם האשה - יהודית. היא הגיעה אל מחנה האויב, והצליחה, בדברי חלקות, לקנות את לב הולופרנס המצביא. במשך ארבעה ימים שהתה במחנה האויב, כשמדי לילה היא נושאת תפילה לאלוקי-ישראל להצלחת משימתה. בלילה הרביעי האכילה את המצביא גבינה מלוחה והשקתה אותו יין חריף, וכשנפל שיכור, נטלה את חרבו וכרתה את ראשו. יהודית חמקה חזרה אל העיר, כשאמתה נושאת את ראשו של הולופרנס עמה. כשנודע הדבר במחנה האויב, נפוצו החיילים לכל עבר. יהודית נהפכה לגיבורה לאומית.
דוגמה נוספת לגבורת נשי ישראל היא חנה, אם שבעת הבנים. בשעה שהקשו היוונים את ידם על היהודים, זימנו משפחה ובה שבעה בנים ואמם אל המלך וניסו לשכנעם להשתחוות לפסל. הבנים סירבו בתוקף ולא נמנעו מלהטיח בפני המלך דברים עזים ובוטים, אף שראו את אחיהם מוצאים להורג. גבורתה של חנה היתה, שגם לאחר שראתה את כל שבעת בניה מוצאים להורג בעינויים לנגד עיניה, לא פסקה מלעודדם ומלחזקם בדרכם.
*
הנשים גם היו אלה שהניפו את נס המרד. לאחר שרבים מבין הנאמנים לדת היהודית ברחו אל המדבר והמערות מפני גזירות אנטיוכוס, נשארו הנשים לבדן ובמעשיהן עוררו את הגברים להילחם ביוונים. וכך עשו: כשהיה נולד בן לאחת מנשות הגברים שנסו אל המערות, היתה מלה אותו בגיל שמונה ימים, ומאחר שעל-פי הגזירות היו שניהם צפויים להיות מוצאים להורג, היתה האם עולה עם תינוקה לחומת ירושלים, משליכה את בנה ממרומי החומה ומטילה את עצמה אל מותה אחריו. במעשיהן אלה קראו הנשים לבעליהן ולאחיהן המסתתרים מפני היוונים: "אם לא תאזרו עוז ותצאו להילחם באויביכם, סופכם שלא יהיו לכם לא בנים ולא נשים, ותכלו מן הארץ. לא בסתר נשמור את קדשינו אלא בגלוי ולעיני כל, ואם חפצתם להצילנו - צאו מן המערות והילחמו באויב". כך יצא המרד לדרכו.
