המן הרשע היה בן בנו של עמלק, אויב ישראל מושבע, ומהעשירים ביותר בתקופתו. את עושרו הוא רכש במרמה על-ידי שהשתלט על נכסי מלכי יהודה. המלך אחשורוש, שהתרשם עמוקות מעושרו של המן, מינה אותו לראש ממשלתו וציוה על כל באי הארמון לכרוע לו ברך, לאות כבוד.
על חזה המן היה תלוי פסל אלילי קטן, אותו עבד המן. מרדכי היהודי סירב להשתחוות להמן, למרות אזהרות רבות שקיבל מאנשי המלך. כשהמן עצמו נזף בו מדוע הוא לא מקיים את הוראת המלך, השיב מרדכי: אני יהודי, ולעולם לא אשתחווה לאדם הנושא על חזהו דמות אליל.
לא היה זה המפגש הראשון בין מרדכי והמן – הם נפגשו שנים רבות קודם לכן. היה זה בימי המלך כורש, כשהיהודים החלו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים. באותם הימים, התגורר בשומרון שבט מסויים בשם 'השומרונים'. למרות שקיבלו על עצמם חלק ממצוות התורה, הם מעולם לא הזדהו לחלוטין עם הדת היהודית ומצוות התורה. כשהיהודים הורשו לבנות מחדש את המקדש, הם ביקשו ליטול חלק במלאכה, אך היהודים סירבו לבקשתם. כשהם פגועים עד עמקי נשמתם, ניסו השומרונים לעכב את בניית המקדש בכוח הזרוע. כשמאמצים אלו נכשלו, הם שלחו לבית המלוכה הפרסי כתב אישום האומר שהיהודים מתכוננים למרוד כנגד השלטון הפרסי.
השומרונים ושותפיהם שונאי היהודים בחרו אדם בשם המן לייצג אותם בחצר המלוכה ולהביא את כתב האישום לפני המלך. היהודים בחרו במרדכי לייצג אותם ולטעון לזכותם.
שני השלוחים יצאו לפרס בערך באותו פרק זמן. מכיוון שהמסע עבר דרך מדבר שממה, לקחו איתם השלוחים צידה לדרך. המן שהיה זללן, אכל את הכל בבת-אחת בעוד מרדכי חילק את מזונו במידה ובמשורה. כשזמן לא רב חלף והמן החל לרעוב ללחם, הוא התחנן למרדכי לחלוק עמו את שארית הלחם. בתחילה מרדכי סירב לבקשתו; מאוחר יותר הוא הסכים בתנאי שהמן ימכור את עצמו לעבד, תמורת הלחם שיקבל ממנו. קלף לא היה ברשותם לעריכת חוזה, ולפיכך המן חרט על סוליית נעלו של מרדכי: "אני, המן האגגי, מכרתי את עצמי למרדכי לעבד, תמורת כיכר לחם".
המן מעולם לא סלח למרדכי על השפלה זו. הוא חי בפחד תמידי שמא מרדכי יממש אי-פעם את חוזה המכירה.
למרדכי, כמובן, לא היו כוונות כאלו כלל ועיקר. אך כשהמן הפך להיות ראש ממשלה, ותבע ממרדכי להשתחוות אליו, מרדכי נופף לעברו בסוליית נעלו. המן בלע את רוקו בזעם. הוא נשבע כי הוא יינקם ממרדכי ומהיהודים כולם.
