באותו הלילה, הופיע אליהו הנביא אל מרדכי בחלום. אליהו, שהיה מושיע ישראל בעת צרה, סיפר למרדכי בפרוטרוט על תכניתו המרושעת של המן.
אליהו גם דיווח למרדכי שגזירה זו היא עונש עליון על כך שהיהודים לא צייתו לציווי התורה, והשתתפו במשתה שערך אחשורוש. רק תשובה בלב שלם על-ידי היהודים כולם, אמר אליהו, תוכל להציל אותם מידיו של המן.
כשהתעורר, קרע מרדכי את בגדיו ויצא אל הרחוב, כשהוא בוכה בקול מר שהקיץ את כל יהודי שושן משנתם. הבשורות הרעות פשטו חיש-מהר, והיהודים מלאו בצער עמוק כששמעו שגזר דינם נחרץ להשמדה המונית ביום השלושה עשר לחודש אדר.
כשהוא לבוש בלבוש שק ועל ראשו אפר, הגיע מרדכי לשער המלך כמדי יום ביומו. עבדיה המסורים של אסתר מיהרו לדווח לה על צערו הגדול של מרדכי, והיא ביקשה לשמוע מפי מרדכי עצמו על מה ולמה הוא בוכה כל-כך. מכיוון שהחוק אוסר על כניסה לארמון המלך בלבוש שק, שלחה אסתר אל מרדכי ביגוד להחלפה.
מרדכי סירב להסיר ממנו את בגדי השק. באמצעות התך, עבד אסתר הנאמן, הוא הודיע לאסתר מכל אשר נעשה. לדבריו הוא צירף עותק של הפקודה המלכותית (הגלויה), שכעת התפרסמה באופן רשמי. מרדכי התחנן לה להתחנן למלך בשם עמה.
"ברור הדבר" אמר מרדכי, "שבדיוק לשם כך נבחרת למלכת פרס, כדי שתוכלי לעמוד לימין עמך ברגעים כה גורליים. הגיע הזמן לגלות למלך את מוצאך היהודי, ולהתחנן לפניו להציל את חיי היהודים, נתיניו הנאמנים, מגזירתו הרשעה של המן".
אסתר שלחה להשיב למרדכי: "כל שביכלתי אעשה למען עמי, בן-דוד יקר. אך בוודאי גם אתה שמעת על הגזירה המלכותית, אותה הוציא המן, שכל אשר ייכנס לחצר הפנימית של המלך יוצא להורג אלא אם כן יושיט לו המלך את שרביט הזהב. אני לא הוזמנתי לבוא אל המלך בשלושים הימים האחרונים! כיצד אוכל לדעת שהמלך לא יכעס עליי, ויושיט לי את שרביט הזהב? אין אני מפחדת למות למען עמי, אך האם עליי לסכן את חיי ללא כל תועלת"?
"בכנות ובאמת אמרת את דברייך, ילדתי" השיב מרדכי, "אך האם את חושבת שתוכלי למצוא מקלט בארמון המלך, בעוד כל אחייך היהודים יושמדו? לא ולא. היהודים יינצלו, אך אם לא תעמידי את חייך בסכנה למענם, את לבד תושמדי! אל לך לחשוב על הבטחון האישי שלך. עלייך לסכן את חייך, ולשים מבטחך בבורא עולם".
תגובה
