למלך אחשורוש היו כעת את כל הסיבות שבעולם להיות גאה במלכה אסתר. הוא למד כי היא נצר ממשפחת המלך שאול, מלך היהודים הראשון. כשנודע לו כי גם מרדכי צאצא למשפחת אצולה זו, וכי הוא בן-דוד אסתר, מיהר למנות אותו כראש ממשלה במקום המן.
את ביתו המפואר של המן נתן אחשורוש לאסתר, ואת הטבעת שנתן להמן, העביר כעת למרדכי.
למרות שמרדכי ואסתר יכלו לחוש בטוחים תחת הגנתו האישית של המלך, הם לרגע לא שכחו על הסכנה האורבת לבני עמם. גזירתו האכזרית של המן היתה בתוקפה, והיה עליהם לעשות מעשה.
לכן, אסתר התחננה שוב אל המלך. היא נפלה לרגליו עם דמעות בעיניה וביקשה ממנו לבטל את הגזירה האיומה.
"כי איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן אשר ימצא את עמי"? היא בכתה – קראה בחרדה.
דמעותיה של אסתר נגעו ללב המלך. לרוע המזל, לא היה זה פשוט כל-כך לבטל את הגזירה, כי לא ניתן לבטל גזירה אשר נחתמה בטבעת המלך.
בסופו של דבר, הגיעו לכלל עצה. צו חדש יונפק בשם המלך, האומר שהמן השתמש לרעה בסמכותו כדי להוציא צו להרוג את היהודים, בעוד שכוונתו האמיתית של המלך היתה להיטיב עמהם! ראיה לאי-שביעות רצונו של המלך מהמן היתה העובדה שהוא הוצא להורג.
סופרי המלך נקראו שוב ומרדכי הכתיב להם את הצווים החדשים. רצים מהירים הביאו את הצו לכל המושלים במלכות פרס, מהודו ועד כוש. בצווים אלו, ניתנה רשות ליהודים להתקבץ ביום השלושה-עשר לחודש אדר ולהגן על עצמם מאויביהם.
החדשות על הישועה הנפלאה פשטו כברק בפינות הכי נידחות של הממלכה הפרסית, וכולם התייחסו ליהודים בכבוד גדול.
כשהגיע יום הי"ג לחודש אדר, היום בו היו שונאי ישראל אמורים לעשות טבח ביהודים, התקבצו היהודים בככרות ובמרכזי הערים. על-פי צו המלך, הם הוציאו להורג את כל שונאיהם. ברחבי המלוכה, שבעים וחמש אלף רוצחים בפוטנציאל הוצאו להורג; בשושן הבירה, חמש מאות איש. בני המן הוצאו להורג אף הם.
המלך הביא את החדשות לאסתר. "בקשה אחת נוספת יש לי" היא אמרה, "בשושן הבירה שונאים רבים עדיין מסתובבים חופשי. לעולם לא ישרור שלום בארץ, אם לא נוציא גם אותם להורג. הבה נקבע כי גם מחר, בי"ד באדר, יוכלו היהודים להגן על עצמם בשושן הבירה. כמו-כן, את גופות עשרת בני המן יתלו על העץ".
בקשתה של אסתר התמלאה מיד.
כך, בעוד היהודים ברחבי הממלכה חגגו את יום הארבעה-עשר במשתה ושמחה, היו היהודים בשושן עדיין עסוקים בקרבות. רק ביום לאחר מכן, ט"ו באדר, הם חגגו את ישועתם.
מרדכי, לבוש בבגדי מלכות מפוארים, הפך להיות משנה למלך. הוא הנהיג את עמו בענווה ובמסירות.
מני אז, יום הארבעה-עשר לחודש אדר נחוג כחג הפורים, לזכר לנס הגדול של ישועת העם, ומפלתו של המן הרשע.
והיהודים המתגוררים בערים מוקפות חומה, כמו שושן הבירה, חוגגים את יום החמשה-עשר בחודש אדר. ליום זה אנו קוראים "שושן פורים".
השם "פורים" פירושו "גורל", לזכר הגורל שהטיל המן כדי לבחור את היום הכי מתאים להשמדת היהודים.
שני ימים אלו נקבעו בשמים כחג נצחי, שלעולם לא יבטלו. עבור העם היהודי ימים אלו משמשים למשתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.
כמו-כן, קיבלו היהודים על עצמם את "תענית אסתר", ביום השלושה-עשר לחודש אדר, לזכר התעניות שהתענו בני ישראל באותם הימים.
כל סיפור הנס הועלה על ספר על-ידי מרדכי ואסתר ב"מגילת אסתר", שהפכה להיות חלק מן התורה שבעל-פה. מדי שנה בשנה, קוראים את המגילה בליל פורים ושוב ביומו.
את חג הפורים אנו חוגגים למעלה מאלפיים ושלוש-מאות שנה, שנה אחרי שנה, דור אחרי דור. לאויבי העם היהודי, ה'המנים' שבכל דור, מהווה החג תזכורת ותמרור אזהרה. עבורנו הוא מהווה חג שמח ומקור השראה נצחית של אמונה ואומץ לב, נאמנות ומסירות לה'. החג מבשר לנו כי הישועה הנצחית והניסית – קרובה לבוא.
