אתמול, כשלקחתי את בתי בת השבע לבית הספר, היא שאלה אותי: "מה היום החשוב ביותר בשנה?"
"יום כיפור", עניתי לה אינסטינקטיבית. רגע אחרי כן הוספתי "אולי בעצם פורים".
ברמזור הבא שוב חזרתי בי. "למעשה, פסח הוא יום חשוב מאד בהיסטוריה שלנו. וגם שבועות, כשקיבלנו את התורה. גם ראש השנה...."
אבל אל תאשימו אותי בבלבול שלי. פתחו כל טקסט חסידי על החגים בלוח השנה היהודי, ותראו שהיום החשוב ביותר בשנה הוא זה שאתם קוראים עליו. המאמרים החסידיים על חג הפסח מסבירים כיצד יציאת מצרים הייתה המאורע המשמעותי ביותר בהיסטוריה שלנו, ושבפסח, כשיציאת מצרים מוזכרת ומגלמת תפקיד, אנו בונים את הבסיס לחיינו הרוחניים ויחסינו עם הקב"ה. מאמרי חג השבועות אומרים אותו דבר על ההתגלות בהר סיני. כך גם מאמרי חנוכה, פורים, ראש השנה, סוכות ו... כן, הבנתם את הרעיון.
הכל כמובן נכון. בכל שעה הרת גורל בקרקע הרוחנית של זמן יהודי נעוץ משאב – זה יכול להיות חופש, חכמה, שמחה, אחדות, מחויבות – זהו הבסיס לחיינו הרוחניים ויחסינו עם הקב"ה. על כל אחת מאלה עומד הבניין כולו.
ובכל זאת, יום כיפור ופורים בולטים על פני שאר החגים כ"ימים החשובים ביותר". שניהם מובדלים בכך שחוגגים אותם רק יום אחד (לעומת ראש השנה יומיים, סוכות שבעה ימים, חנוכה שמונה ימים, וכו'). אפילו השמות שלהם דומים. ואמנם, המקובל הגדול, רבי יצחק לוריא (ה"אר"י הקדוש, 1534-1572) אומר, שיום כיפורים יכול להיקרא גם כ-פורים – כמו פורים (שזה אומר שהמחשבה הראשונה שלי לא היתה נכונה: אם יום הכיפורים הוא כ-פורים, אז פורים צריך להיות בראש רשימת הימים החשובים).
שני הימים מסמלים קיצוניות. יום כיפור ברוחניות שלו – אנו צמים, לובשים לבן כדרך המלאכים ומבלים יום שלם בתשובה ותפילה. ופורים – במובן הפיזי, אנו חוגגים וסועדים, מעניקים מתנות אוכל לחברים וכסף לאביונים, ואפילו מצווים לשתות משקאות חריפים יתר על המידה.
שני הימים אומרים ליהודי: צא עד מעבר לגבולות עצמך, ואם תעשה זאת בשלמות, במסירות, בטוב לבב ובשמחת הגוף והנפש – שם תמצא את הקב"ה.
