הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
מתוך האתר he.chabad.org

אגרת י'

אגרת י'

דוא"ל

י. אחר דרישת שלום וחיים, פתח דברי יעיר אזן שומעת תוכחת חיים, אשר הוכיח ה' חיים -

ה' החי, על ידי נביאו, -

ירמיה, ואמר: "חסדי ה' כי לא תמנו וגו'", -

הפירוש הפשוט הוא ש"כי לא תמנו" מוסב על החסדים. אלא שלכאורה והוי ליה למימר "כי לא תמו", כמו שנאמר: -

בשעה שרוצים לומר שהחסדים שלך לא הסתיימו, אנו אומרים: "כי לא תמו חסדיך וכו'". -

מדוע, איפוא, כתוב כאן "כי לא תמנו", בנו"ן, שמשמעותו שאנחנו לא תמנו? יסביר רבנו הזקן להלן, שהכוונה היא אכן גם על "אנחנו", והמלה "כי" היא נתינת טעם - שיש להזדקק ל"חסדי ה"' מפני ש"לא תמנו", מפני שאין אנו תמימים ושלמים. ובלשון רבנו הזקן: ויובן על פי מה שכתוב בזהר הקדוש: "אית חסד ואית חסד, -

ישנן שתי מדריגות בחסד, אית חסד עולם כו' ואית חסד עלאה דהוא רב חסד כו'". -

ישנו חסד של בחינת עולם, וישנו חסד נעלה יותר, בחינת "רב חסד", חסד בריבוי ובלי גבול. שכן, "חסד עולם" הוא הרי חסד מוגבל, שזה הרי ענין "העולם", ענין של הגבלה, ואילו "רב חסד" הוא חסד בלי הגבלה. וכיוון שכל הענינים שלמעלה הרי נמשכים על ידי עבודתו של יהודי למטה, יסביר רבנו הזקן להלן, איזו עבודה ממשיכה בחינת "חסד עולם", החסד המוגבל, ואיזו עבודה ממשיכה בחינת "רב חסד", החסד הבלתי מוגבל: כי הנה מודעת זאת, -

הרי ידוע, התורה נקראת "עוז", -

כפי שהגמרא אומרת במסכת זבחים על הפסוק: "ה' עוז לעמו יתן", ש"עוז" הכוונה לתורה, שהוא לשון גבורה, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "תרי"ג -

613, מצות נאמרו למשה מסיני מפי הגבורה"; -

מהקב"ה כפי שהוא מתגלה בבחינת גבורה, ואשר לכן הוא נקרא "גבורה", וכדכתיב: -

וכמו שכתוב: "מימינו אש דת למו", -

מידו הימנית ניתנה להם התורה שנכתבה באש, ואש היא הרי ענין של גבורה, פירוש -

שכן, לכאורה הרי הפסוק אומר "מימינו", וימין הוא ענין של חסד (שתורה היא הרי "תורת חסד"), ולאחר מכן אומרים "אש דת" - שזה ענין של אש וגבורה? שהתורה מקורה ושרשה הוא רק חסדי ה', המכנים בשם "ימין", -

ימין הוא חסד, דהיינו המשכת בחינת אלהותו יתברך והארה מאור-אין-סוף ברוך-הוא אל העולמות עליונים ותחתונים, על ידי האדם הממשיך האור על עצמו, בקיום -

על ידי קיום רמ"ח -

248, מצות עשה, שהן -

מצוות העשה הן, רמ"ח -

248, אברים דמלכא, -

אברי המלך (שלמעלה), פירוש -

רמ"ח אברי המלך, הכוונה רמ"ח -

248, כלים ולבושים להארה [לההארה] מאור-אין-סוף ברוך-הוא המלבש בהן -

במצוות, שכל מצוה היא כלי ולבוש לקליטת הארה מיוחדת מאור אין סוף ברוך הוא, כשם שכל אבר הוא כלי לכוח מיוחד מהנפש, העין - לכוח הראיה, האוזן - לכוח השמיעה, וכדומה, (ומאור זה ימשך לו -

לאדם המקיים את המצוה, דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, בכל מצוה כנודע). -

הרי שתורה ומצוותיה הן ענין של חסד, המשכה מאלקות, רק שהמשכה זו נתלבשה תחלה במדת גבורתו של הקדוש-ברוך-הוא, המכנה בשם "אש", -

שהיא בחינה של גבורה, שהיא בחינת צמצום האור והחיות הנמשכות מאור-אין-סוף ברוך-הוא, כדי שתוכל להתלבש במעשה המצות, שרובן ככולן הם בדברים חמריים, כציצית -

בצמר גשמי, ותפילין -

בקלף גשמי, וקרבנות -

בבעלי חיים, צמחים ודומם גשמיים, וצדקה. -

בכסף או בדברים גשמיים שנותנים לצדקה. ואף מצות שהן ברוחניות האדם, כמו יראה ואהבה -

שהן הרי רגשות ומדות רוחניות, אף-על-פי-כן הן -

גם כן, בבחינת גבול ומדה ולא בבחינת אין-סוף כלל, כי אהבה רבה לה' בלי קץ וגבול ומדה - אין האדם יכול לסבלה בלבו ולהיות -

באותה שעה, קיים בגופו אפלו רגע, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, שבשעת מתן תורה, שהיתה התגלות אלהותו יתברך ואור-אין-סוף ברוך-הוא בבחינת דבור והתגלות -

לא בענין של מעשה, כמו מעשה המצוות, כי אם בחינה של דיבור והתגלות, פרחה נשמתן כו': -

נשמותיהם לא היו יכולות להישאר בגוף, אלא הקב"ה החזיר להם נשמותיהם בטל של תחיית המתים, ואילו מצד עצמה, כיוון שהיתה זו התגלות של אלקות ואור שהוא "אין סוף", לא היתה יכולה הנשמה להישאר בגוף אפילו לרגע אחד. וכיוון שבאהבה זו, נשארת הנשמה בגוף, הרי שהיא מדודה ומוגבלת; כך גם ביראה ואהבה הבאות על ידי ההתגלות האלקית שבמצוות, כנזכר לעיל, וכל זה מפני שההמשכה האלקית שבתורה ומצוות, מלובשת בבחינת גבורה, וכו', זה פירוש "מימינו אש דת למו", ששורש התורה היא מ"ימין" וחסד, אך היא ירדה ונתלבשה בבחינת "אש" וגבורה, כדי שתוכל להתלבש במצוות שקיומן הוא על ידי ענינים מוגבלים.

והנה, לפי שהמצות נתנו לנו על ידי התלבשות במדת גבורה וצמצום ההארה כו', -

וההתגלות שבמצוות, לכן רוב המצות יש להן שיעור מצומצם, כמו אורך הציצית י"ב גדלין, והתפילין -

צריכות להיות אצבעים על אצבעים -

לפי דעת הגאונים, כמובא בשולחן ערוך רבנו הזקן, ומרובעות דוקא, והלולב -

שיעורו ד' טפחים, והסוכה -

שיעורה ז' טפחים, והשופר -

שיעורו טפח, והמקוה -

שיעורה מ' סאה ; -

הרי שהן כולם בעלות שיעור ומדה. וכן בקרבנות יש להן שיעור מצמצם לזמן, -

בן כמה זמן יהיה בעל החי שמקריבים אותו לקרבן, כמו כבשים בני שנה, ואילים בני שתים, ופרים כו'. -

הרי שכל הקרבנות מוגבלים בשיעור שנות וזמן חייהם, וכן במעשה הצדקה וגמילות חסדים בממונו, אף שהיא מהעמודים שהעולם עומד עליהם, וכדכתיב: -

וכמו שכתוב: "עולם חסד יבנה", אפלו הכי יש לה שעור קצוב: חמש למצוה מן המבחר, -

כשרוצים לקיים המצוה באופן נעלה יותר, צריכים לתת חומש מהריווח, ומעשר למידה בינונית כו' 50. -

לקיים את המצוה במדה בינונית, שלא בצמצום ושלא בהידור רב - צריכים לתת מעשר מהריווח, הרי שלצדקה יש מדה ושיעור, וזה נקרא "חסד עולם", -

החסד שלמעלה הנמשך על ידי אופן זה של נתינת צדקה, במדה ובשיעור - נקרא "חסד עולם", פרוש: "חסד אל כל היום" , המתלבש בעולמות עליונים ותחתונים, על ידי אתערותא דלתתא, -

"התעוררות מלמטה" שהאדם מעורר על ידי עבודתו, היא מצות הצדקה וחסד שעושים בני אדם זה עם זה. -

שהצדקה והחסד שלהם ממשיכים את החסד שלמעלה שיתלבש בעולמות, ולפי שהעולם הוא בבחינת גבול ומידה - מהארץ עד לרקיע -

מהלך ת"ק -

500 שנה , וכן מרקיע לרקיע כו', -

מהלך ת"ק (500) שנה, כפי שחכמינו ז"ל מחשבים מדתו של כל רקיע ומרקיע לרקיע, - גבול של מדה ומקום, ושית אלפי שני הוי עלמא כו'

-

ששת אלפי שנה הן שנות קיום העולם, - גבול ומדה של זמן. וכיוון שהעולם מוגבל, לכן נתן שעור ומידה גם כן למצות הצדקה והחסד שבתורה כמו לשאר מצות התורה. -

שיש להן שיעור ומידה, כנזכר לעיל. כשם שהחסד שלמעלה שעל דבר זה להמשיך, הוא "חסד של עולם", חסד שביכולתו להתלבש בעולם בשיעור ובמדה, לכן גם העבודה המביאה המשכה זו מהחסד שלמעלה - עבודת צדקה וחסד של האדם - היא גם כן בשיעור ובמידה.

אך היינו דוקא לשומר התורה ולא סר ממנה ימין ושמאל אפלו כמלא נימא; -

למי שלא נטה מהתורה אפילו לא בשערה אחת, אבל מי שהעביר עליו הדרך -

של התורה, חס ושלום, מאחר שהעוה דרכו, לתת מגרעות בקדש העליון, -

שכן, יהודי הרי ממשיך מ"קדש העליון" על יד מצוות, כפי שאנו אומרים בברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו", שעל ידי מצוות ממשיכים "קדושה" מ"קדש העליון", ועל ידי אי-קיום מצוות, גורמים למגרעת בקדש העליון, שגרע ערכו, בחינת המשכתו, מה שהיה יכול להמשיך מבחינת אלהותו והארת האור מאור-אין-סוף ברוך-הוא -

שהיה בידו להמשיך, אלו היה שומר התורה ומקימה כהלכתה - הרי מעות זה לא יוכל לתקן, כי אם -

על ידי, בהמשכת האור העליון שלמעלה מהעולמות ואינו מתלבש בהן, -

אין אור עליון זה מתלבש בעולמות, הנקרא "חסד עלאה" -

חסד נעלה יותר, ו"רב חסד", -

חסד בריבוי, לפי שמאיר ומתפשט בבחינת אין-סוף בלי גבול ומדה, מאחר שאיננו מצמצם תוך -

בפנימיות העולמות אלא בבחינת מקיף עליהן מלמעלה, מריש כל דרגין עד סוף וכו', -

מהתחלת כל המדריגות עד סופן, הוא מקיף עליהם באופן שווה. וכשהאדם ממשיכו -

אור זה, למטה במעשיו ו"אתערותא דלתתא", -

בהתעוררות שהוא מעורר על ידי עבודתו למטה, אזי אור עליון זה מאיר ומתפשט תוך העולמות ומתקן כל מעות וכל מגרעות שנתנו בקדש העליון, ומחדש אורן וטובן ביתר שאת ויתר עז, בבחינת אור חדש ממש. -

לא אור של סדר השתלשלות, שכבר היה גם לפני כן וכעת רק נתגלה, אלא המדובר באור חדש שלמעלה מסדר השתלשלות, לכן אמרו: -

חכמינו ז"ל : "במקום -

ובמדריגה, שבעלי תשובה עומדין וכו'". -

אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים שם, וזאת מפני שבעלי תשובה ממשיכים אור חדש שהוא למעלה לגמרי מסדר השתלשלות, אור שבלי גבול. וכפי שהרבי מדייק בלשון המובאת בכמה מקומות : "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד בו", שבמקום ובמדריגה ש"בעלי תשובה עומדין " בקביעות - "צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד בו", אין להם אפילו ה יכולת לעמוד שם; לא זו בלבד שאין "עומדין" במדריגה זו, אלא "אין יכולין ", אין להם אפילו היכולת לכך, שכן מדובר בסוג אור אחר הנמשך על ידי עבודת התשובה דוקא.

והנה, עיקר התשובה הוא בלב, כי על ידי החרטה מעמקא דלבא -

מעומק הלב, מעורר עומק אור העליון הזה. -

ה"ממעמקים" של הנפש מעורר את העומק שלמעלה, להמשיך אור נעלה זה שלמעלה מהשתלשלות ושיש בכוחו לתקן מה שהחסירו בעניני התורה והמצוות. אך כדי להמשיכו -

אור נעלה זה, להאיר בעולמות עליונים ותחתונים - צריך "אתערותא דלתתא" -

התעוררות מלמטה ממש בבחינת מעשה, דהינו מעשה הצדקה וחסד בלי גבול ומדה, -

שזה ההתעוררות מלמטה להמשיך אור עליון ב עולם, דכמו שהאדם משפיע רב חסד, -

חסד באופן של ריבוי, בלי גבול, פירוש -

המלה "חסד": ח"ס דלי"ת, -

הרחמנות שעל מי שהוא בבחינת דלי"ת, דהינו לדל ואביון -

"אביון" הוא למטה מ"עני", שכן משמעות המלה אביון היא: "התאב לכל דבר" , שהוא במצב שכל דבר חסר לו, דלית ליה מגרמיה כלום, -

שאין לו משלו כלום, ולכזה הוא משפיע חסד, ואינו נותן גבול ומידה לנתינתו והשפעתו, כך הקדוש-ברוך-הוא משפיע אורו וטובו בבחינת חסד עלאה, -

חסד עליון, הנקרא "רב חסד", המאיר בבחינת אין-סוף בלי גבול ומדה תוך העולמות עליונים ותחתונים, שכלם -

כל העולמות העליונים והתחתונים, הם בבחינת דלי"ת אצלו יתברך, דלית להון מגרמיהון כלום, -

שאין לכל העולמות משלהם כלום, וכלא קמיה כלא חשיבי, -

וכולם נחשבים ל כלום לגבי הקב"ה, כלומר, שאין להן משלהם כלום, הם מצד עצמם ומצד עבודתם לא מגיע להם כלום מהקב"ה, כיוון שהם "כלא חשיבי", נחשבים כ"כלום" - הרי שעבודתם איננה תופסת מקום כלל, שיגיע להם משהו מצד עבודתם, אלא כל ההשפעה שהקב"ה נותן להם הוא רק בבחינת חסד - שכן, גם מה שיש בעבודתם כדי לעורר ולהמשיך, בא גם כן רק מצד החסד שלמעלה. על כל פנים, על ידי סוג צדקה וחסד כזה שבלי גבול, ממשיך האדם את האור העליון שלמעלה מהשתלשלות, ועל ידי זה נתקנו כל הפגמים שפגם האדם בעונותיו למעלה בעולמות עליונים ותחתונים. -

הרי, שעל ידי עבודת הצדקה מוגבלת, ממשיכים בחינת "חסד עולם", ועל ידי צדקה וחסד בלי הגבלה, ממשיכים בחינת "רב חסד". וזהו שכתוב : "עשה צדקה ומשפט

נבחר לה' מזבח", -

עשות צדקה ומשפט, אהוב וחביב להקב"ה יותר מאשר הבאת קרבן לו, לפי שהקרבנות הן בבחינת שעור ומדה וגבול, מה שאין כן בצדקה שיוכל לפזר בלי גבול לתקן עונותיו. -

הרי, למרות שגם קרבנות וגם צדקה מכפרים על עוונות, אך, קרבנות הם בשיעור וגבול, ואילו צדקה יכולה להיות בלי שיעור וגבול, ובמילא היא ממשיכה אור שלמעלה מהגבלה, וכפרת העוונות שעל ידי אור זה היא באופן אחר לגמרי. ומה שאמרו: -

רבותינו ז"ל : "המבזבז -

הנותן צדקה בריבוי רב, יותר מאשר הוא מחוייב, אל יבזבז יותר מחמש", -

מהריווח שלו, כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן, שמעלה גדולה מאד לתת צדקה בלי הגבלה? הינו דוקא במי שלא חטא, או -

מי שחטא, אלא שתקן חטאיו בסגופים ותעניות כראוי, -

כפי שנדרש, לתקן כל הפגמים למעלה. -

ולכפרת עוונותיו אין הוא זקוק לנתינת צדקה, הוא שלא יבזבז יותר מחומש. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדין - פשיטא -

הרי ברור הדבר, דלא גרעה -

שלא גרועה רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב, "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" כתיב . -

לפי הפירוש הפשוט הכוונה היא: בעד חייו, אך היות ובפסוק לא כתוב "בעד חייו ", אלא "בעד נפשו ", הרי הכוונה היא בעד הנפש ממש, שכדאי לתת כל אשר לו כדי לתקן את הנפש. להלן יסביר רבנו הזקן את הפסוק שהביא בראשית האגרת "חסדי ה' כי לא תמנו", ששאל: אם הכוונה ל"חסדי ה"' - היה צריך לומר "כי לא תמו"? רבנו הזקן יסביר שמשמעות "חסדי ה"' היא אופן נתינת צדקה בלי הגבלה, ובכך הוא מסביר מה שכתוב "כי לא תמנו". ובלשון רבנו הזקן:

והנה, מידת חסד זו בלי גבול ומידה נקראת על שמו של הקדוש-ברוך-הוא -

שזה אופן החסד של הקב"ה, "חסדי ה'", -

חסדיו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב: -

כמו שכתוב : "וחסד ה' מעולם ועד עולם כו'". כי הגם שכל ישראל הם רחמנים וגומלי חסדים, ברם יש גבול ומדה לרחמי האדם, אבל הקדוש-ברוך-הוא נקרא "אין-סוף ברוך-הוא", ולמדותיו אין סוף, -

כשם שהוא יתברך אין סוף, כך גם מדותיו הן אין סופיות, כדכתיב: -

כמו שכתוב : "כי לא כלו רחמיו וכו'". -

רחמיו הם בלי סוף, הרי, כשם שחסדו של הקדוש ברוך הוא הוא אין סופי, כך גם האדם שעושה צדקה וחסד בלי הגבלה, זה גם כן נקרא "חסדי ה"', אופן החסד של הקב"ה. וזהו שאמר הנביא

אחר החרבן והגלות: "חסדי ה' כי לא תמנו וגו'", פרוש לפי שלא תמנו, -

מפני שאין אנו תמימים , שאין אנו תמימים ושלמים בלי שום חטא ופגם בנפש ובעולמות עליונים, -

אלא יש בנו עדיין ענינים של חטאים ופגמים, על כן צריכין אנו להתנהג בחסדי ה' שהם -

חסדים בלי גבול ותכלית, כדי לעורר עלינו רחמים וחסד עלאה, -

חסד עליון, שהוא -

בחינת רב חסד ורחמים בלי גבול ותכלית, כמו שכתוב: -

בסופו של אותו פסוק: "כי לא כלו רחמיו וגו'". -

רחמיו הם בלי גבול, הרי כיוון שיש להמשיך רחמים אלה - צריכה הצדקה להיות "חסדי ה"'. זה פירוש הפסוק "חסדי ה"', חסד בלי גבול ומדה, "כי לא תמנו" - שכן, אין אנו תמימים ושלמים ועלינו להזדקק להמשכה מהאור העליון שבלי גבול כדי לתקן את החטאים והפגמים (שכן, כדי שאלה יתוקנו כראוי על ידי תעניות וסיגופים, אין מצב הבריאות של דורותינו החלושים

מרשים זאת, אלא הדרך היא רק על ידי צדקה) - ולכן צריך להיות הסדר להתנהג ב"חסדי ה"', חסד בלי הגבלה. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה : "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה", שיעשו -

הצדקה, גם אם יהיו פטורים מדינא, -

גם אם מצד הדין הם פטורים מלתת צדקה, כי -

כפי שרבותינו ז"ל אומרים : "אין בן דוד בא כו'": -

עד שתכלה פרוטה מן הכיס", שלא תהיה, רחמנא ליצלן, אפילו פרוטה בכיס, ובכל זאת יתנו צדקה, כלומר, שנתינת הצדקה תהיה באופן בלתי מוגבל, הרי צדקה כזו מביאה את הכפרה המוחלטת של העוונות וכן היא מביאה את ה"מיד הן נגאלין" . מה שאין רבנו הזקן מביא את המאמר "עד שתכלה פרוטה מן הכיס", אלא מרמז זאת ב"וכו"' - מסביר הרבי, שאפשר לומר שזה מפני שאין רבנו הזקן רוצה לבטא מילים אלו, ומאמר חז"ל זה יכול להתבצע על ידי שיהודים יחשבו עצמם ברוחניות כרשים וכדלים. ויש לומר שזה גם מה שאין רבנו הזקן אומר " כשיהיו פטורים" מצד הדין, אלא "אם" - שכן, ענין זה יכול להתבצע ברוחניות.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
דוא"ל
1000 תווים נשארו
שלח לי דוא"ל כאשר קוראים נוספים יגיבו לכתבה זו.
השבוע באתר HE.CHABAD.ORG