היה זה ביום ששי לפנות ערב, היום הששי לבריאת העולם. היקום עמד ברוב הדרו, הכל היה מוכן, או יותר נכון, כמעט הכל.
השמש זרחה בשמי התכלת כשקרניה מרצדות קלילות על מימיהם הזכים של הנהרות, הימים והאגמים. נאות הדשא הוריקו וציפורים מתרוננות מילאו את האויר. היערות היו מלאים סנאים ושפנים וחיות בר קטנות וגדולות. אולם החיות היו אלמות ונבערות מדעת – הן לא ידעו ולא הבינו כיצד הן נוצרו ומי ברא אותן.
וכך החליט השם יתברך לברוא את היצור האחרון והנפלא מכולם, יצור שיוכל לחשוב ולדבר וגם לעשות דברים נפלאים. יצור זה היה האדם.
כאשר פתח אדם הראשון את עיניו וראה את העולם הנפלא אשר סביבו, תיכף ידע כי האלוקים ברא את כל אלה. המלים הראשונות שהוציא מפיו היו: "השם ימלוך לעולם ועד" והד קולו הלך מסוף העולם ועד סופו.
"עתה ידע כל העולם כי אני מלך" – אמר השם והיתה נחת רוח לפניו, יתברך. זה היה ראש השנה הראשון בעולם, זה היה יום הולדתו של האדם ויום הכתרתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
מה עושה מלך ביום הכתרתו? הוא הופך את היום לחג לאומי. נתיניו הנאמנים מתאספים ממקומות מגוריהם, חולקים כבוד למלך ונותנים ביטוי לרגשי אהבתם והוקרתם. הם מריעים בחצוצרות וקוראים בקול גדול יחי המלך! המלך מצדו, מתמלא אף הוא חיבה לנתיניו למראה מסירותם ונותן להם מתנות והנחות ממסים ביד נדיבה. הוא אף סולח לאלה שחטאו נגדו, אם הוא רואה שהם חזרו בהם מדרכם הרעה.
כך עשה אף ה' את ראש השנה לחג קדוש. אנו מתאספים בבתי הכנסת, תוקעים בשופר ומביעים את אהבתנו לאבינו מלכנו שבשמים. והשם יתברך מאיר ונושא לנו פנים ומבטיח לנו שנה טובה ומתוקה.
