בבוקר שבת שטוף שמש אחד לפני עשרים שנה התעוררתי ומצאתי עצמי עומד בבית הכנסת, עטוף בטלית וספר התפילה בידי. לא ממש התעוררתי משינה, אלא מחלום בהקיץ שבו הייתי נתון כל כולי ושבמהלכו עסקתי בהשערות על התוצאות האפשריות של ניסוי שתִכננתי לערוך בשבוע הקרוב. אף שהחוויה לא הייתה חדשה לי, היה בה כדי לגבש ולהגדיר עבורי משבר דתי שהסתתר לו בתת-המודע שלי זה זמן מה.
כיצד יכול אדם בשבת, ביום הקודש הנשגב, יום האפשרויות הרוחניות הבלתי-מוגבלות, להתייצב בפני הבורא ולהתפלל אליו בלי שמץ מחשבה על מעשיו? אילו – להבדיל – הייתי ניצב בפני דיקן הפקולטה לרפואה, היה פי יבש, הדופק שלי היה עולה, ושאר העולם היה נעלם מתודעתי כאילו לא היה קיים כלל. איך יכולתי להיות כה יהיר במפגש עם הא-ל הכול יכול? היכן האהבה והיראה? איפה ההתרגשות? כיצד אפשר ללבוש טלית בלי להקדיש לכך תשומת לב רבה יותר מזו הנדרשת ללבישת חולצה? מה לא בסדר אִתי?
אף שעצות לא חסרו, הבעיה נותרה בעינה. אמרו לי כי יש לי ציפיות גדולות מדי, וכי עלי לשמוח במה שכבר השגתי. יעצו לי להתרכז ולהעמיק בלימודי התלמוד, ואחרים אמרו בדיוק להיפך; להתעמל בקביעות ולהרבות יותר בשינה, לבקר בבית קברות כדי להעריך את החיים. נאמר לי כי להט מסוג זה שייחלתי לו לא קיים יותר, ורב אחד שהיה ידיד שלי אפילו הציע כי מוטב לי להימנע מרגשות עזים כי הרגש מפריע לביצוע הטכני של המצוות. כמדומה, מערכת יחסינו עם אלוהים אמורה להפוך לשגרה פרוזאית אך נוחה, המוגדרת כקיום מצוות אורתודוקסי רגיל.
באחת השבתות נכנסתי לבית הכנסת וראיתי חסיד אחד עומד בצדו הרחוק של האולם. על כתפו הייתה מוטלת טליתו, והיה ברור שהוא מתכונן לתפילה. כמעט לא נתתי את דעתי עליו עד שלוש וחצי שעות מאוחר יותר, כשהתכוננתי לשוב הביתה. החסיד עדיין ניצב באותו המקום, וטליתו על כתפו. הוא אפילו עדיין לא התחיל להתפלל. עיניו היו סגורות ופניו להטו בעוצמה רוחנית שכמוה לא ראיתי קודם לכן מימיי. הייתי נרגש עד עמקי נשמתי. לא יכולתי לדמיין לעצמי איזה סוג של הרהורים הביאוהו למצב כזה של התעוררות רוחנית, אולם היה ברור כי לא היה לזה דבר וחצי דבר עם הצ'ולנט או הקוגל – שהיו הדברים העיקריים שהעסיקו אותי בצוהרי יום השבת.
בחסיד זה מצאתי את חצייה של התשובה לבעייה שלי. כעת ידעתי שהתמסרות לוהטת לשירות הא-ל היא למעשה דבר בר השגה, אף שלא יכולתי לתאר לי כיצד עושים זאת. כאן היה אדם שידע בפני מי הוא עומד. שאבתי נחמה גדולה מהתבוננותי בסתר בחסיד שלי, ולמשך זמן מה הסתפקתי בעצם הידיעה הפשוטה על קיומו של אדם כזה. לאחר שהתבוננתי בו שבועות מספר, העזתי והצגתי עצמי בפניו.
לא היה לי כל מושג מה תהיה תגובתו, וחשתי מבוכה לא קטנה. בטרם פציתי את פי הוא הניח את ידו על כתפי ואמר, "אני יודע מה אתה רוצה. אתה רוצה לראות את כוח הפועל בהנפעל", או במילים אחרות, לראות את הבורא מבעד לבריאה.
בטרם עלה בידי להשיב, הוא אמר לי כי הוא יגיע לביתי בליל חמישי הבא ויתחיל ללמוד אִתי חסידות. כך התחיל הרומן שלי בן עשרים השנים עם לימודי החסידות.
Comment
