בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, יהודים רבים היגרו מאירופה לארה"ב והם "סגדו" לשפת האידיש. היה להם תיאטרון אידי, עיתונות אידית, ספרות אידית ומוסיקה אידית. זו היתה תרבות. "הבה נלך לתיאטרון האידי, נשב יחדיו ונחזה בהצגה באידיש ונרגיש עצמנו מאד יהודיים מפני שכולנו יחד מסתכלים במחזה יהודי". האמנם יש משהו יהודי במחזה המוצג באידיש? ברור שלא, כי את אותו מחזה יכולתם לראות באותה מידה בשפה הצרפתית או הספרדית. רק בגלל שלבדיחות יש טעם יהודי גזעי, אין זה אומר שהן קדושות או יהודיות במובן של יהדות אמיתית.
אותו דבר נכון גם לגבי מה שקרוי "התרבות הישראלית". באמריקה יש סוג של יהודים שעושים דברים שהם "ישראליים". הם אוכלים פלאפל, רוקדים הורה, שרים שירי עם ישראלים. ה"יורדים" מתכנסים יחד ב"מסעדות ישראליות", אוכלים חומוס ופלאפל, ומרגישים עצמם מאד ישראלים ומאד "יהודיים" מפני שכך עושים בישראל.
כשמסרתי שיעור בשכונת גילה בירושלים, סיפרה לי אחת המשתתפות שהיא פגשה עולה חדש מרוסיה שאינו יודע דבר על יהדות, אך הוא זוכר משהו מסוים מילדותו – פעם בשנה היו אוכלים קניידלאך, ופעם אחרת, אמו היתה מגישה עוגת פרג. זה כל מה שזכר מה"אידישקייט" – את המאכלים היהודיים. כמובן שזה טוב מלא כלום, אך זו אידישקייט של בישול. וכמו שאומרים בהלצה: יש אנשים שהם יהודים בלב, ויש אנשים שהם יהודים בקיבה... כאשר היהדות הופכת להיות רק מאכלים מסורתיים, או רק ריקודים, סוג עיתונות או סרטי טלוויזיה, אזי ברור שאתה הופך אותה לתרבות במקום דרך חיים דתית, שזה מה שהיא באמת.
למרות שהיוונים יצאו להילחם ביהודים, מטרתם העיקרית לא היתה הרג יהודים וגם לא כיבוש אדמות. כפי שאנו רואים, הם אפילו לא החריבו את בית-המקדש. הם נכנסו לבית-המקדש, אך רק טימאו את המזבח ואת השמנים שנועדו להדלקת המנורה. הם היו יכולים להחריב את המקדש כמו שעשו הבבלים והרומאים, אך הם לא עשו זאת. הם היו מרוצים מכך שהם טימאו אותו. הם אפילו לא לקחו עמם את כלי הזהב של בית-המקדש. אנו רואים, איפוא, שהיתה להם מטרה מאד מסוימת. עובדה היא, שאם היו רוצים למנוע את הדלקת המנורה, הם יכלו לשפוך את כל השמנים. אך הם השאירו את השמנים בפכים ורק טימאו אותם.
מעניין: הגמרא מציינת שהיוונים טימאו את כל השמנים שבהיכל. ההיכל הוא המקום שבו עומדים המנורה, השולחן ומזבח הזהב. מכל מקום, כל מי שלמד את מבנה הבית יודע שהשמנים לא היו מאוחסנים בהיכל אלא במחסן מיוחד בחלק אחר של בית-המקדש. הכוהנים היו מביאים שמן להיכל, לפי הצורך. מדוע מציינת הגמרא שהיוונים טימאו את כל השמנים שבהיכל? נראה, כי היוונים לקחו את השמן ממקומו הרגיל והכניסו אותו לתוך ההיכל ושם טימאו אותו והשאירו אותו בכוונה תחילה. כאילו אמרו: הנה, הבאנו את השמן אל המנורה בשבילכם. זה ממש כאן. זה רק קצת טמא. הם לא התכוונו לשבש את הדלקת המנורה. אדרבה, הם כביכול הקלו על הכוהנים את ההדלקה בכך שהביאו את השמן ישר לתוך החדר ושמרו אותו שם. כל מה שהם עשו היה לטמא במתכוון את כל פכי השמן שמצאו שם, "הדליקו את הנרות כרגיל, אך עשו זאת בשמן שנגע בו יווני". היה זה נסיון נוסף "ליוון" את היהדות מבפנים. הם רצו שהיהודים ימשיכו לבוא לבית-המקדש, ימשיכו להדליק את המנורה, ימשיכו ללמוד תורה – אך ללא קדושה, ללא אלוקים. כאמור, הם רצו להפוך את היהדות לתרבות שאין בה כל קדושה.
כאשר נלחמו היהודים ביוונים וניצחום, הם הוכיחו שלרוחניות יש עליונות על החומריות. היוונים האמינו שהחומריות עולה על הרוחניות – עדים טובים לכך הם המשחקים האולימפיים, פרי המצאתם. הם סגדו לגוף. הם חשבו שרק בגלל מספרם הרב הם יכולים לדכא את העם היהודי ולעקור את האלוקות מן היהדות. תגובתם של היהודים היתה שאמנם אנו מעטים במספר; ובודאי חלשים יותר בגופנו; אך כמות וכח פיזי אינם הכל. איכות וכח רוחני עולים עליהם בהרבה.
Comment
