במסיבת יום הולדת שהשתתפתי התנהלה שיחה עירנית בנושאים שונים. היה זה זמן קצר לפני תקופת החגים – ראש השנה ויום-כיפור, וחשבתי לעצמי שהרעיונות ששוחחנו עליהם רלוונטיים מאוד בתקופה זו של השנה, זמן שבו כולנו חוגגים את יום ההולדת לאנושות.
בדרך כלל אתה חושב על יום ההולדת כיום שבו אתה נולדת. אבל אפשר להסתכל על כך אחרת. יום הולדת הוא היום שבו אלוקים ברא אותך.
מהו ההבדל בין שתי ההשקפות?
כשאני מתייחס ליום שבו נולדתי, אני מתייחס פשוט לקיום שלי, ומתעלם מהדבר או מן הישות שלה אני חב את קיומי. אני חוגג את שנות קיומי, את הישגיי, את אושרי. אולם כאשר אני מדבר על יום הולדתי כעל היום שבו ברא אותי אלוקים, אני בעצם אומר שקיומי כרוך בתכלית מסוימת, ושמוטלת עליי האחריות להגשים תכלית זו.
הוא הדבר גם באשר לראש השנה, יום השנה לבריאת האדם. ראש השנה מחזק את העובדה שאנו לא סתם הופענו כאן או התפתחנו איכשהו, אלא שאנו נבראנו.
מהי המטרה שלשמה נבראנו?
קודם כול, האחריות המוטלת על האדם היא להיות מודע לכך שלקיום ולחיים יש תכלית ומטרה.
המקרה הבא ממחיש רעיון זה:
בשבת אחת אחר הצהרים הלכתי ברחוב עם ידיד שחי בארגנטינה.
פתאום ניגש אלינו ילד כבן עשר ושאל אותנו:
"מאיפה אתם?"
"אני ממונטווידאו והידיד שלי הוא מבואנוס איירס", השבתי לו.
"לא, ברצינות: מאיפה אתם?" הוא התעקש ושאל.
"ברצינות. אני חי במונטווידאו והחבר שלי חי בארגנטינה".
"אז למה אתם חובשים את הכובעים המוזרים האלה?"
לכובע הזה קוראים "כיפה". אנו חובשים אותו תמיד כדי להזכיר לעצמנו שאלוקים תמיד מביט עלינו", הסברתי לו.
"אתה יודע? אנו לא מאמין באלוקים", ענה לי הילד.
"אתה רוצה לדעת משהו?" השבתי לו. "אלוקים דווקא כן מאמין בך!"
"בי?" שאל הילד בפליאה.
"בטח. אחרת הוא לא היה בורא אותך. יש משהו שרק אתה יכול לעשות ואף אחד אחר לא יכול לעשותו במקומך".
"באמת? יש משהו שרק אני יכול לעשות? איך אתה יודע את זה?"
"כי אם מישהו אחר היה יכול לעשות מה שאתה יכול לעשות, איזו סיבה הייתה לאלוקים לברוא אותך?"
"וואוו. ומהו הדבר שאותו רק אני יכול לעשות?"
"אין לי את התשובה לשאלה הזאת. אתה הוא זה שצריך לגלות זאת..." השבתי לו, והילד התרחק משם בריצה.
יתכן שהודות לחליפת דברים קצרה זו בין שני אנשים זרים זה לזה, חייו של הילד הזה לא יוסיפו להיות כפי שהיו. במקום לחשוב שלחיים אין כל תכלית מיוחדת, עכשיו הוא יודע שיש לו תכלית מיוחדת ושהוא זה שצריך לגלות מהו ייעוד חייו המיוחד.
עוד נושא שעלה היה הנושא הבא:
מדוע אנשים חוגגים את ימי ההולדת שלהם? כיוון שזמן החיים של כולנו הוא מוגבל, האם כל שנה שחולפת פירושה שזמן חיינו הולך ומתקצר? ואם כן, מדוע לחגוג?
התשובה לכך היא שזה תלוי. כל אדם יכול להכריע בעצמו אם כל שנה שחולפת פירושה שנה פחות או שנה יותר.
הכיצד?
קיימות שתי מטרות שונות שאפשר לאמץ בחיים. אם אדם מחפש הנאה אישית ופיזית, אזי כל יום שחולף פירושו שעוד יום אחד עבר ושנותר לו פחות ימי הנאה. ההנאה שהייתה לך אתמול לא מביאה לך סיפוק היום. אבל אם אתה מחפש הגשמה רוחנית, אזי כל יום שחולף פירושו שדווקא נוסף עוד יום, כיוון שערכם של הישגים רוחניים לא מתפוגג אף פעם.
נביא לכך דוגמא פשוטה: בקבוק המים שסייע לי להרוות את צמאוני אתמול לא עוזר במאומה לצמאוני היום. אבל בקבוק המים שנתתי אתמול לאדם שכמעט גווע בצמא ושבעזרתו הצלתי את חייו – הוא יוסיף וייתן לי סיפוק גם היום.
הוא הדבר באשר לראש השנה. כאשר אנו מתחילים שנה חדשה, עלינו לערוך רשימת מלאי של מעשינו ופעולותינו במהלך השנה היוצאת כדי להחליט אם הצלחנו להפוך את השנה הזאת לשנה יותר או לשנה פחות, וכדי לעשות את ההחלטות הנחוצות כדי להבטיח שהשנה החדשה תהיה טובה אף יותר.
