הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
מתוך האתר he.chabad.org
כתוב לנו
Visit us on Facebook

קריאת התורה לפרשת כי תשא

קריאת התורה לפרשת כי תשא

שמות ל:יא-לד:לה

דוא"ל
בחר פרשה:

ראשון

פרק ל

יא. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
יב. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
כי תשא: לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם:
ולא יהיה בהם נגף: שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:
יג. זֶה | יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה:
זה יתנו: הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו:
העבר על הפקודים: דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן לשון (ויקרא כז לב) כל אשר יעבור תחת השבט, וכן (ירמיה לג יג) תעבורנה הצאן על ידי מונה:
מחצית השקל בשקל הקודש: במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחוזה:
עשרים גרה השקל: עכשיו פירש לך כמה הוא:
גרה: לשון מעה, וכן בשמואל (בשמואל א' ב לו) יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם:
עשרים גרה השקל: השקל השלם, שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה, שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':
יד. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהֹוָה:
מבן עשרים שנה ומעלה: למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים:
טו. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
לכפר על נפשתיכם: שלא תנגפו על ידי המנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלוש פעמים אחת תרומת א-דנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו הא-דנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד) כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו:
טז. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
ונתת אתו על עבודת אהל מועד: למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה' את העם. משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר, שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א א) באחד לחדש השני, והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר (שמות מ ב) ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו', ומהמנין הזה נעשו הא-דנים משקלים שלו, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו', הא למדת שתים היו אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א מו) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב ב), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנוין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:
על עבודת אהל מועד: הן הא-דנים שנעשו בו:
יז. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
יח. וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
כיור: כמין דוד גדולה ולה דדים המריקים בפיהם מים:
וכנו: כתרגומו ובסיסיה, מושב מתוקן לכיור:
לרחצה: מוסב על הכיור:
ובין המזבח: מזבח העולה שכתוב בו, שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן, ואינו מפסיק כלל בינתים, משום שנאמר (שמות מ כט) ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד, כלומר מזבח לפני אהל מועד ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט א):
יט. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:
את ידיהם ואת רגליהם: בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט ב) כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:
כ. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהֹוָה:
בבאם אל אהל מועד: להקטיר קטרת שחרית ובין הערבים, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה:
ולא ימותו: הא אם לא ירחצו ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן:
אל המזבח: החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:
כא. וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:
ולא ימותו: לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שהמיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:
כב. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
כג. וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
בשמים ראש: חשובים:
וקנמן בשם: לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:
מחציתו חמשים ומאתים: מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן, למה נאמר בו חצאין, גזירת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו שתי הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות (דף ה א):
וקנה בשם: קנה של בשם לפי שיש קנים שאינן של בשם, הוצרך לומר בשם:
חמשים ומאתים: סך משקל כולו:
כד. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין:
וקדה: שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה:
הין: שנים עשר לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל רבי מאיר אומר בו שלקו את העיקרין. אמר לו רבי יהודה והלא לסוך את העיקרין אינו סיפק, אלא שראום במים, שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן עד שקלט הריח וקפחו לשמן מעל העיקרין:
כה. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה:
רקח מרקחת: רקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו רקח, רגע, ואינו כמו (ישעיה נא טו) רגע הים, וכמו (ישעיהו מב ה) רקע הארץ, שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזה או ריח או טעם קרוי מרקחת:
רקח מרקחת: רקח העשוי על ידי אומנות ותערובות:
מעשה רוקח: שם האומן בדבר:
כו. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:
ומשחת בו: כל המשיחות כמין כי יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:
כז. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
כח. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:
כט. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
וקדשת אותם: משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא ובלינה ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר (שמות כט לז) כל הנוגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראוי. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך, שזה חנוך גדולתן, ושאר משיחות כגון (שמות כט ב) רקיקין משוחין, (עמוס ו ו) וראשית שמנים ימשחו, לשון ארמית בהן כלשון עברית:
ל. וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי:
לא. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם:
לדרתיכם: מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא:
זה: בגימטריה תריסר לוגין הוו:
לב. עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:
לא ייסך: בשני יודי"ן, לשון לא יפעל, כמו (דברים ה טו) למען ייטב לך:
על בשר אדם לא ייסך: מן השמן הזה עצמו:
ובמתכנתו לא תעשו כמהו: בסכום סמניו לא תעשו אחר כמוהו במשקל סמנין הללו לפי מדת הין שמן, אבל אם פחת או רבה סממנין לפי מדת הין שמן מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב אלא הרוקחו:
ובמתכנתו: לשון חשבון, כמו (שמות ה ח) מתכנת הלבנים, וכן במתכונתה של קטורת:
לג. אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
ואשר יתן ממנו: מאותו של משה:
על זר: שאינו צורך כהונה ומלכות:
לד. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף | וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:
נטף: הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלעז גומ"א, והצרי קורין לו תירייק"א ושחלת - שורש בשם חלק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אונקלוס וטופרא:
וחלבנה: בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו:
סמים: אחרים:
ולבנה זכה: מכאן למדו רבותינו אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיני מיעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה שלשה, הרי חמישה, סמים, לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי אחד עשר ואלו הן הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה, מור וקציעה, שבולת נרד וכרכם, הרי שמונה, שהשבולת ונרד אחד, שהנרד דומה לשבולת, הקושט והקילופה והקנמון הרי אחד עשר. בורית כרשינה אינו נקטר אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה:
בד בבד יהיה: אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו (כריתות ו א) הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ולשון בד נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד, יהיה זה כמו זה:
לה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:
ממלח: כתרגומו מעורב, שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה. ואומר אני שדומה לו (יונה א ה) וייראו המלחים, (יחזקאל כז כז) מלחיך וחובליך, על שם שמהפכין את המים במשוטות, כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים, וכל דבר שהאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך:
ממלח טהור קדש: ממולח יהיה וטהור יהיה וקדש יהיה:
לו. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
ונתתה ממנה וגו': היא קטרת שבכל יום ויום שעל מזבח הפנימי, שהוא באהל מועד:
אשר אועד לך שמה: כל מועדי דבור שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום:
לז. וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיהֹוָה:
במתכנתה: במנין סממניה:
קדש תהיה לך לה': שלא תעשנה אלא לשמי:
לח. אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
להריח בה: אבל עושה אתה במתכונתה משלך כדי למוסרה לצבור:

פרק ל"א

א. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
ב. רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
קראתי בשם: לעשות מלאכתי, את בצלאל:
ג. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:
בחכמה: מה שאדם שומע מאחרים ולמד:
ובתבונה: מבין דבר מלבו, מתוך דברים שלמד:
ובדעת: רוח הקדש:
ד. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת:
לחשוב מחשבת: אריגת מעשה חושב:
ה. וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה:
ובחרשת: לשון אומנות, כמו (ישעיה מ כ) חרש חכם, ואונקלוס פירש ושנה בפירושן, שחרש אבנים קרוי אומן, וחרש עץ קרוי נגר:
למלאת: להושיבה במשבצת שלה במלואה, לעשות המשבצת למדת מושב האבן ועוביה:
ו. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
ובלב כל חכם לב וגו': ועוד שאר חכמי לב יש בכם, וכל אשר נתתי בו חכמה ועשו את כל אשר צויתיך:
ז. אֵת | אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל:
ואת הארן לעדת: לצורך לוחות העדות:
ח. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
הטהרה: על שם זהב טהור:
ט. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ:
י. וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
ואת בגדי השרד: אומר אני לפי פשוטו של מקרא אי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד, הם בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני, האמורין בפרשת מסעות (במדבר ד יב) ונתנו אל בגד תכלת, (שם יג) ופרשו עליו בגד ארגמן, (שם ח) ופרשו עליהם בגד תולעת שני. ונראין דברי, שנאמר (שמות לט א) ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש, ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש:
בגדי השרד: יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו לבושי שמושא, ואין לו דמיון במקרא. ואני אומר, שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים, ותרגום של מכבר, שהיו ארוגים במחט עשויים נקבים נקבים לצידי"ץ בלעז [רשת]:
יא. וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ:
ואת קטרת הסמים לקדש: לצורך הקטרת ההיכל שהוא קדש:
יב. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
יג. וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
ואתה דבר אל בני ישראל: ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה:
אך את שבתתי תשמרו: אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן:
כי אות הוא ביני וביניכם: אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה:
לדעת: האומות [בה] כי אני ה' מקדשכם:
יד. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
מות יומת: אם יש עדים והתראה:
ונכרתה: בלא התראה:
מחלליה: הנוהג בה חול בקדושתה:
טו. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
שבת שבתון: מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי:
שבת שבתון: לכך כפלו הכתוב לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו (ויקרא כג לב) שבת שבתון הוא לכם, אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם) אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש:
קדש לה': שמירת קדושתה לשמי ובמצוותי:
טז. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
יז. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:
וינפש: כתרגומו ונח, וכל לשון נופש והוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח מהמלאכה. ומי שכתוב בו (ישעיה מ כח) לא ייעף ולא יגע, וכל פעלו במאמר, הכתיב מנוחה לעצמו, לשבר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע:

שני

פרק ל"א

יח. וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:
ויתן אל משה וגו': אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:
ככלתו: ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה. דבר אחר מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ישעיה ג יח - כד) אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים:
לדבר אתו: החקים והמשפטים שבואלה המשפטים:
לדבר אתו: מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה וחוזרין ושונין את ההלכה שניהם יחד:
לחת: לחת כתיב שהיו שתיהם שוות:

פרק ל"ב

א. וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם | עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה | משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
כי בשש משה: כתרגומו, לשון איחור, וכן בשש רכבו, (שופטים ה כח), ויחילו עד בוש (שם ג כה) כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם, שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז. בששה עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא לומר ודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם. אמר להם מת משה, שכבר באו שש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת (דף פט). ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות:
אשר ילכו לפנינו: אלהות הרבה איוו להם:
כי זה משה האיש: כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים:
אשר העלנו מארץ מצרים: והיה מורה לנו דרך, אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות, אשר ילכו לפנינו:
ב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:
באזני נשיכם: אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן:
פרקו: לשון צווי, מגזרת פרק ליחיד, כמו ברכו, מגזרת ברך:
ג. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:
ויתפרקו: לשון פריקת משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם, דישקריי"ר בלעז (לפרוק):
את נזמי: כמו מנזמי, כמו (שמות ט כט) כצאתי את העיר, מן העיר:
ד. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ויצר אותו בחרט: יש לתרגמו בשני פנים האחד, ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו (ישעיה ג כא) והמטפחות והחריטים, (מלכים ב ה כג) ויצר ככרים כסף בשני חריטים. והשני, ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין, שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו (ישעיה ח א) וכתוב עליו בחרט אנוש. וזהו שתרגם אונקלוס וצר יתיה בזיפא, לשון זיוף הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים, שקורין בלעז ניאי"ל [תצריב שחור] ומזייפין על ידו חותמות:
עגל מסכה: כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל:
מסכה: לשון מתכת. דבר אחר מאה עשרים וחמשה קנטרין זהב היה בו, כגימטריא של מסכה:
אלה אלהיך: ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:
ה. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהֹוָה מָחָר:
וירא אהרן: שהיה בו רוח חיים, שנאמר (תהלים קו כ) בתבנית שור אוכל עשב, וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי:
ויבן מזבח: לדחותם:
ויאמר חג לה' מחר: ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבה (ה /י/, ג) דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו - ויבן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא:
חג לה': בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה, ויעבדו את המקום:
ו. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:
וישכימו: השטן זרזם כדי שיחטאו:
לצחק: יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט יז) לצחק בי, ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב' ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור:
ז. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וידבר: לשון קושי הוא, כמו (בראשית מב ז) וידבר אתם קשות:
לך רד: מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה:
שחת עמך: שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:
ח. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ט. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:
קשה ערף: מחזרין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם, וממאנים לשמוע:
י. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
הניחה לי: עדיין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם, והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם:
יא. וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:
למה ה' יחרה אפך: כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור:
יב. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
והנחם: התעשת מחשבה אחרת להטיב להם:
על הרעה: אשר חשבת להם:
יג. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
זכר לאברהם: אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשרה נסיונות ועדיין לא קבל שכרו, תנהו לו, ויצאו עשרה בעשרה:
לאברהם ליצחק ולישראל: אם לשרפה הם, זכור לאברהם שמסר עצמו לישרף עליך באור כשדים. אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה. אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן, ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי (פסוק י) ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלוש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחומר לכסא של רגל אחת:
אשר נשבעת להם בך: לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבעותך קיימת לעולם, שנאמר (בראשית כב טז) בי נשבעתי נאם ה', וליצחק נאמר (שם כו ג) והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, וליעקב נאמר (שם לה יא) אני אל שדי פרה ורבה, נשבע לו באל שדי:
יד. וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
טו. וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים:
משני עבריהם: היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה:
טז. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:
מעשה א-להים המה: כמשמעו הוא בכבודו עשאן. דבר אחר כאדם האומר לחבירו כל עסקיו של פלוני במלאכת פלונית, כך כל שעשועיו של הקב"ה בתורה:
חרות: לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק אנטייליי"ר בלעז [לחתוך]:
יז. וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה:
ברעה: בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים:
יח. וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
אין קול ענות גבורה: אין הקול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון ולא קול חלשים שצועקים וי או ניסה:
קול ענות: קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו:
יט. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
וישלך מידיו וגו': אמר מה פסח שהיא אחת מן המצות, אמרה תורה (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כלה כאן, וכל ישראל משומדים ואתננה להם:
תחת ההר: לרגלי ההר:
כ. וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ויזר: לשון נפוץ, וכן (איוב יח טו) יזרה על נוהו גפרית, וכן (משלי א יז) כי חנם מזורה הרשת, שזורין בה דגן וקטנית:וישק את בני ישראל נתכוין לבדקן כסוטות. שלש מיתות נדונו שם אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובים, עדים בלא התראה במגפה, שנאמר (פסוק לה) ויגוף ה' את העם, לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:
כא. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה:
מה עשה לך העם הזה: כמה יסורים (סבלת) שיסרוך [סבלת], עד שלא תביא עליהם חטא זה:
כב. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:
כי ברע הוא: בדרך רע הם הולכין תמיד ובנסיונות לפני המקום:
כג. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה | משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
כד. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:
ואמר להם: אמרתי להם דבר אחד למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי:
ואשלכהו באש: ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא:
כה. וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:
פרוע: מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו (במדבר ה יח) ופרע את ראש האשה:
לשמצה בקמיהם: להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:
כו. וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהֹוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי:
מי לה' אלי: יבא אלי:כל בני לוי מכאן שכל השבט כשר:
כז. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:
כה אמר וגו': והיכן אמר, (שמות כב יט) זובח לא-להים יחרם, כך שנויה במכילתא:
אחיו: מאמו והוא מישראל:
כח. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:
כט. וַיֹּאמֶר משֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהֹוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:
מלאו ידכם: אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום:
כי איש: מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו:
ל. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:
אכפרה בעד חטאתכם: אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא:
לא. וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל יְהֹוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
אלהי זהב: אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו? משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו,ותולה לו כיס בצוארו,ומעמידו בפתח בית זונות,מה יעשה הבן שלא יחטא?:
לב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:
ועתה אם תשא חטאתם: הרי טוב, איני אומר לך מחני. ואם אין, מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה:מספרך מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי, שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:
לג. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי:
לד. וְעַתָּה לֵךְ | נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם:
אל אשר דברתי לך: יש כאן לך אצל דבור במקום אליך, וכן (מלכים א ב יט) לדבר לו על אדוניהו:
הנה מלאכי: ולא אני:
וביום פקדי וגו': עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:
לה. וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:
ויגף ה' את העם: מיתה בידי שמים, לעדים בלא התראה:

פרק ל"ג

א. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה:
לך עלה מזה: ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, לכך נאמר עלה, דבר אחר כלפי שאמר לו בשעת הכעס (שמות לב ז) לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה:
אתה והעם: כאן לא נאמר ועמך:
ב. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
וגרשתי את הכנעני וגו': שש אומות הן, והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו:
ג. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:
אל ארץ זבת חלב ודבש: אני אומר לך להעלותם:
כי לא אעלה בקרבך: לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך:
כי עם קשה ערף אתה: וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם:
אכלך: לשון כליון:
ד. וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:
הדבר הרע: שאין השכינה שורה ומהלכת עמם:איש עדיו כתרים שניתנו להם בחורב, כשאמרו נעשה ונשמע:
ה. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ:
רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך: אם אעלה בקרבך, ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמו, שנאמר (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך:
ועתה: פורענות זו תלקו מיד, שתורידו עדיכם מעליכם:
ואדעה מה אעשה לך: בפקודת שאר העון. אני יודע מה שבלבי לעשות לך:
ו. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב:
את עדים מהר חורב: את העדי שהיה בידם מהר חורב:
ז. וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ | מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
ומשה: מאותו עון והלאה:
יקח את האהל: לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנודה לרב, מנודה לתלמיד:
הרחק: אלפים אמה, כענין שנאמר (יהושע ג ד) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה:
וקרא לו: והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה:
כל מבקש ה': מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני השכינה:
יצא אל אהל מועד: כמו יוצא. דבר אחר והיה כל מבקש ה' אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה:
ח. וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:
והיה: לשון הווה:
כצאת משה מן המחנה: ללכת אל האהל:
יקומו כל העם: עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם:
והביטו אחרי משה: לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:
ט. וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה:
ודבר עם משה: כמו ומדבר עם משה. תרגומו ומתמלל עם משה שהוא כבוד שכינה, כמו (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו, ואינו קורא מדבר אליו. כשהוא קורא מדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:
י. וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ:
והשתחוו: לשכינה:
יא. וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל:
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים: ומתמלל עם משה:
ושב אל המחנה: לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר עלה, שנאמר (שמות לב ל) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו', עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דברים ט יח) ואתנפל לפני ה' וגו', ובראש חדש אלול נאמר לו (שמות לד ב) ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם (דברים י י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו', מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד:
ושב אל המחנה: תרגומו ותב למשריתא, לפי שהוא לשון הווה, וכן כל הענין וראה כל העם - וחזן, ונצבו - וקיימין, והביטו - ומסתכלין, והשתחוו - וסגדין. ומדרשו ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם:

שלישי

פרק ל"ג

יב. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:
ראה אתה אומר אלי: ראה, תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי (שמות כג כ) הנה אנכי שולח מלאך, אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה:
ואתה אמרת ידעתיך בשם: הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם:
יג. וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:
ועתה: אם אמת שמצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך:
ואדעך למען אמצא חן בעיניך: ואדע בזו מדת תגמולך מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכיר כמה שכר מציאת החן:
וראה כי עמך הגוי הזה: שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני, ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (דף ז א) ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי:
יד. וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:
ויאמר פני ילכו: כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו (שמואל ב' יז יא) ופניך הולכים בקרב:
טו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:
ויאמר אליו: בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה:
טז. וּבַמֶּה | יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ובמה יודע אפוא: יודע מציאות החן, הלא בלכתך עמנו. ועוד דבר אחר אני שואל ממך שלא תשרה שכינתך [עוד] על אומות העולם:
ונפלינו אני ועמך: ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, כמו (שמות ט ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו':

רביעי

פרק ל"ג

יז. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
גם את הדבר הזה: שלא יושרה שכינתי עוד על אומות העולם, אעשה, ואין דבריו של בלעם על ידי שריית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון (איוב ד יב) ואלי דבר יגונב, שומעין על ידי שליח:
יח. וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:
ויאמר הראני נא את כבודך: ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול לראותו מראית כבודו:
יט. וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:
ויאמר אני אעביר וגו': הגיעה שעה, שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה, שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה:
וקראתי בשם ה' לפניך: ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקרא י"ג מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים:
וחנתי את אשר אחן: אותן פעמים שארצה לחון:
ורחמתי: עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו (שמות לד י) הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם:
כ. וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
ויאמר לא תוכל וגו': אף כשאעביר כל טובי על פניך איני נותן לך רשות לראות את פני:
כא. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:
הנה מקום אתי: בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואיני אומר אני במקום, שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:
כב. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:
בעבור כבודי: כשאעבור לפניך:
בנקרת הצור: כמו (במדבר טז יד) העיני האנשים ההם תנקר, (משלי ל יז) יקרוה עורבי נחל, (מלכים ב' יט כד) אני קרתי ושתיתי מים, גזרה אחת להם, נקרת הצור כריית הצור:ושכתי כפי מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל, ותרגומו ואגין במימרי, כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש:
כג. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:
והסרותי את כפי: ואעדי ית דברת יקרי, כשאסלק הנהגת כבודי מנגד פניך ללכת משם ולהלן:
וראית את אחורי: הראהו קשר של תפילין:

חמישי

פרק ל"ד

א. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:
פסל לך: הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה:
פסל לך: אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתובה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:
ב. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר:
נכון: מזומן:
ג. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא:
ואיש לא יעלה עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:
ד. וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:
ה. וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה:
ויקרא בשם ה': מתרגמינן וקרא בשמא דה':
ו. וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה | עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהֹוָה | יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:
ה' ה': מדת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב:
אל: אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבני כך מצאתי במכילתא:
ארך אפים: מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה:
ורב חסד: לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך:
ואמת: לשלם שכר טוב לעושי רצונו:
ז. נצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד | עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:
נצר חסד: שהאדם עושה לפניו:
לאלפים: לשני אלפים דורות:
עון ופשע: עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס:
ונקה לא ינקה: לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:
פקד עון אבות על בנים: כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי:
ועל רבעים: דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:
ח. וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:
וימהר משה: כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:
ט. וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:
ילך נא ה' בקרבנו: כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו. ויש כי במקום אם:
ונחלתנו: ותתננו לך לנחלה מיוחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האומות:

שישי

פרק ל"ד

י. וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְהֹוָה כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:
כורת ברית: על זאת:
אעשה נפלאות: לשון ונפלינו שתהיו מובדלים בזו מכל האומות, שלא תשרה שכינתי עליהם:
יא. שׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
את האמרי וגו': שש אומות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:
יב. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ:
יג. כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן:
אשריו: הוא אילן שעובדים אותו:
יד. כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהֹוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא:
קנא שמו: מקנא להפרע ואינו מוותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז נצחונו ופורע מעוזביו:
טו. פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ | אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ:
ואכלת מזבחו: כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:
טז. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן:
יז. אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:
יח. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם:
חדש האביב: חדש הביכור, שהתבואה מבכרת בבישולה:
יט. כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה:
כל פטר רחם לי: באדם:
וכל מקנך תזכר וגו': וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה:
פטר: לשון פתיחה, וכן (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון. תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:
כ. וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:
ופטר חמור: ולא שאר בהמה טמאה:
תפדה בשה: נותן שה לכהן, והוא חולין ביד כהן, ופטר חמור מותר בעבודה לבעלים:
וערפתו: עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יופסד ממונו:
כל בכור בניך תפדה: חמישה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה:
ולא יראו פני ריקם: לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראיית בפנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראיית פנים, ולפי מדרש ברייתא מקרא יתר הוא, ומופנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפידיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א):
כא. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
בחריש ובקציר תשבות: למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש. וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו' ויש מהם אומרים, שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהוזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר, שהוא מצוה ודוחה את השבת:
כב. וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:
בכורי קציר חטים: שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים:
בכורי: שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא:
וחג האסיף: בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:
תקופת השנה: שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה:
תקופת: לשון מסיבה והקפה:
כג. שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן | יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
כל זכורך: כל הזכרים שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם:
כד. כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:
אוריש: כתרגומו אתרך, וכן (דברים ב לא) החל רש, וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי, לשון גרושין:
והרחבתי את גבלך: ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו:
כה. לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח:
לא תשחט וגו': לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה:
ולא ילין: כתרגומו. אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר:
זבח חג הפסח: אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:
כו. רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
ראשית בכורי אדמתך: משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים:
לא תבשל גדי: אזהרה לבשר בחלב, ושלוש פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאיסור בישול:
גדי: כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש. ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות (בראשית לח יז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע:
בחלב אמו: פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:

שביעי

פרק ל"ד

כז. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי | הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל:
את הדברים האלה: ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה:
כח. וַיְהִי שָׁם עִם יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים:
כט. וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:
ויהי ברדת משה: כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים:
כי קרן: לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקב"ה ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכותי כפי:
ל. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:
וייראו מגשת אליו: בא וראה, כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים; ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:
לא. וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם משֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר משֶׁה אֲלֵהֶם:
הנשאים בעדה: כמו נשיאי העדה:
וידבר משה אליהם: שליחותו של מקום, ולשון הווה הוא כל הענין הזה:
לב. וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:
ואחרי כן נגשו: אחר שלמד לזקנים, חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין (נד ב):
לג. וַיְכַל משֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:
ויתן על פניו מסוה: כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בתלמוד סוי לבא ועוד בכתובות (ס א) הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:
לד. וּבְבֹא משֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:
ודבר אל בני ישראל: וראו קרני ההוד בפניו. וכשהוא מסתלק מהם:
לה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי משֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי משֶׁה וְהֵשִׁיב משֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:
והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו: וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:
הטקסט בדף זה כולל שמות קדושים. נא לשמור על קדושת הדף.
דוא"ל
השבוע באתר HE.CHABAD.ORG